פאה, פרק ח', משנה ו'. המשנה קובעת כי מידה זו - הכלל שלפיו יש לתת לעני יחיד סכומים מסוימים - "אמורה בכהנים ובלוויים ובישראלים". כלומר, הדברים נאמרו בין בכהן, בין בלוי ובין בישראל. מה כוונת המשנה בקביעה זו?
שני אופנים בהבנת הדברים:
מצד הנותן: כאשר הנותן, החקלאי, הוא כהן, לוי או ישראל - חלים עליו דינים אלו. אף שהכהן והלוי אינם חקלאים בעלי נחלות גדולות, ולעיתים אין בידם אלא שדה קטן, שכן עיקר פרנסתם מן התרומות והמעשרות, אף על פי כן מוטלת עליהם אותה חובה עצמה: לתת לעני כדי שובעו, די כדי להשביעו.
מצד המקבל: יש המבינים להיפך, שהכהן, הלוי והישראל האמורים כאן הם המקבלים. אף שהכהן והלוי מקבלים תרומות ומעשרות, אם עניים הם ומקבלים מעשר עני - שמותר להם לקבלו - אף הם מקבלים כדי שובעם, די כדי להשביעם.
הרוצה להיטיב עם קרוביו העניים:
אדם שיש לו קרובי משפחה עניים ומבקש לוודא שהם יקבלו - הרשות בידו, אך במידה. המשנה נוקטת לשון נקייה, שרצונו לחסוך ולהפריש את מעשר העני שלו עבור קרוביו: נוטל מחצית מכמות מעשר העני שבידו ומייחדה לקרוביו, ואילו המחצית השנייה ניתנת לעניים בכללותם.
ומה הדין כשאין בידו אלא מעט?
אם כל מה שיש בידו לצורך המעשר או העני הוא דבר מועט, שאין בו כדי לתת לעני כדי שובעו - מניחו לפני העניים, והם מחלקים אותו ביניהם. אף שאין בידו די להשביעם, אין לו ברירה, שהרי אין לו יותר ממה שיש לו, והעניים יחלקו את הדבר המועט ביניהם.