לפנינו משנה ו' בפרק החמישי במסכת פאה, העוסקת בשאלה מי מן הצדדים - המוכר או הלוקח - רשאי ליטול לעצמו את מתנות העניים משדה שנמכר, ובאיסור ליהנות ממתנות עניים שלא כדין.
המוכר את שדהו לפני הקציר:
המוכר - מותר לו ליטול מן השדה שמכר, שכן בשעת הקציר שוב אין השדה שייך לו.
הלוקח - אסור לו ליטול ממנו, ואפילו אם עני הוא, משום שהשדה שלו הוא, וחלה עליו חובת הנתינה.
מכר את התבואה והותיר בידו את הקרקע:
הירושלמי מציין מקרה נוסף: אדם שאינו מוכר את השדה עצמו, אלא מוכר לאחר את התבואה העומדת בלבד, ומשייר לעצמו את הקרקע. במקרה זה אין המוכר ואין הלוקח רשאים ליטול לעצמם את מתנות העניים, ושניהם אסורים בדבר. וטעם הדבר:
"שדך" - נאמר בתורה שלא לכלות את פאת השדה, ולשון זו מוסבת על המוכר, שזכויות הקרקע נותרו בידו. הוא בעל הבית, ועליו מוטלת חובת הפאה, ואינו יכול ליטלה לעצמו.
"קצירך" - לשון זו מוסבת על הלוקח, שקנה את התבואה העומדת, והקציר קצירו הוא.
תנאי בשכירת פועלים:
עניין נוסף שיש לחוש לו הוא שלא ייהנה אדם ממתנות עניים באופן שאינו כשר: לא ישכור אדם פועלים לעבוד בשדהו על תנאי שבנו של הפועל יזכה ליטול את הלקט אחריו. הטעם לכך, שבעל השדה עשוי לקבל בדרך זו שכר עבודה זול יותר, שהרי הפועל מתנה שבנו ילקט אחר עבודתו. נמצא שבעל השדה מרוויח על חשבון מתנות עניים, שכן עניים אחרים לא ייהנו מן הלקט אלא אותו עני בלבד, ומתוך מניעת הלקט משאר העניים זוכה המעביד במחיר זול יותר.
המפריע לעניים - גוזל את העניים:
מכאן מגיעה המשנה לכלל רחב: מי שאינו מניח לעניים ליטול את הלקט, ואף מי שמניח לאדם אחד ואינו מניח לאחר - דבר שאין הרשות בידו - ואפילו המסייע לעני מסוים אחד, הרי זה נחשב כגוזל את העניים, שכן אין הוא נוהג בהם בשוויון.
ועל כך נאמר במשלי: "אל תסג גבול עולים". לשון זו לשון נקייה היא, ובבירור משמעותה נאמרו שני פירושים:
הכוונה לישראל בכללם - עולי מצרים, אותם שעלו ממצרים.
הכוונה לאלה שירדו מנכסיהם ואיבדו את ממונם, שמזלם ירד. ואף שלפי תוכן הדברים היה ראוי לומר "יורדים", נקט הכתוב לשון נקייה וחיובית: "עולים".
לסיכום: במשנה זו למדנו כי המוכר את שדהו לפני הקציר רשאי ליטול ממנו, ואילו הלוקח אסור בכך אף אם עני הוא; וכי במוכר את התבואה בלבד ומשייר את הקרקע - שניהם אסורים, שכן "שדך" מוסב על המוכר ו"קצירך" על הלוקח. עוד למדנו את האיסור לשכור פועלים בתנאי שבנם ילקט אחריהם, שבו נהנה בעל השדה ממתנות עניים, ואת הכלל שכל המונע את הלקט מן העניים או מפלה ביניהם נחשב גוזלם, ובו נאמר "אל תסג גבול עולים".