פאה פרק ז', משנה ו'. המשנה שלפנינו עוסקת בדין רבעי. בשלוש השנים הראשונות מנטיעת העץ נקראים פירותיו ערלה, ואסורים באכילה ובכל הנאה. בשנה הרביעית נקראים הפירות רבעי, ומעמדם דומה למעשר שני: יש להעלותם לירושלים ולאוכלם שם, או לפדותם ולהעלות את דמי הפדיון לירושלים ולהוציאם על מאכל הנאכל בה.
היקף דין רבעי - מחלוקת בגמרא:
בגמרא בברכות (דף ל"ה עמוד א') נחלקו האם דין רבעי חל בכל האילנות:
דעה אחת: הדין חל בכל האילנות, ולפיכך מכונה העניין 'נטע רבעי' - נטיעות שהן בשנתן הרביעית.
דעה שנייה: הדין חל בענבים בלבד, בגפנים, ולפיכך מכונה 'כרם רבעי'.
המשנה שלנו פותחת במילים "כרם רבעי". לדעה שהדין חל בענבים בלבד, לשון זו מובנת מאליה. אך גם לדעה שהדין חל בכל מיני עצי הפרי, נקטה המשנה לשון "כרם" משום שסיפא המשנה עוסקת בהלכות הנוגעות לענבים בלבד. עם זאת, ההלכה הראשונה שבמשנה נוהגת בכל מיני עצי הפרי.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל בחומש ובביעור:
על תוצרת השנה הרביעית אומרים בית שמאי: "אין לו חומש ואין לו ביעור". שני דינים אלו נאמרו להבדילו ממעשר שני:
חומש: הפודה מעשר שני חייב להוסיף חומש - תוספת של עשרים וחמישה אחוזים מן הערך ההתחלתי, שהם חמישית מכלל הסכום לאחר התוספת. לדעת בית שמאי, אין דין חומש חל על סכום הפדיון של כרם רבעי.
ביעור: בשנה הרביעית ובשנה השביעית של מחזור השמיטה מוטל על האדם להוציא מרשותו את כל התרומות והמעשרות שלא הפריש ולא נתן לבעליהם, ולתיתם לצדדים הראויים או להשמידם. במעשר שני, אם לא נאכל עד זמן הביעור, יש לבערו. לדעת בית שמאי אין דין ביעור נוהג בכרם רבעי.
בית הלל חולקים בשני הדינים ואומרים: "יש לו" - יש בכרם רבעי חובת תוספת חומש בפדיון, וכן חל עליו דין ביעור.
פרט ועוללות בכרם רבעי:
מכאן עוברת המשנה לעניין הנוגע לגפנים בלבד. בית שמאי אומרים: "יש לו פרט ויש לו עוללות" - בשעת בצירת כרם הרבעי נוהג דין פרט, שהענבים הנושרים בשעת הבצירה שייכים לעניים, וכן דין עוללות, באשכולות בודדים שאין להם כתף ואין להם נטף, שאין בהם צורתו הקלאסית של אשכול.
העניים הזוכים בפירות אלו נדרשים לנהוג בהם כדין כרם רבעי: להעלותם לירושלים או לפדותם בעצמם. זהו שאומרת המשנה: "והעניים פודין לעצמן" - הפירות שייכים לעניים, ומלאכת הפדיון מוטלת עליהם.
בית הלל אומרים: "כולו לגת" - אין העניים נוטלים בו חלק כלל. דין כרם רבעי כדין מעשר שני, שהוא ממון גבוה השייך להקדש, ואנו זוכים לאכול משולחנו של הקב"ה. לפיכך בעל הבית, החקלאי עצמו, הוא הנהנה מכרם רבעי - בין באכילה בירושלים, ובין בפדייה, בהעלאת הכסף ובאכילה ממנו בירושלים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין כרם רבעי ואת יחסו למעשר שני. נחלקו בית שמאי ובית הלל בשני עניינים: האם נוהגים בו חומש בפדיון ודין ביעור - שבית שמאי שוללים ובית הלל מחייבים; והאם נוהגים בו פרט ועוללות לעניים - שלדעת בית שמאי העניים זוכים ופודים לעצמן, ולדעת בית הלל "כולו לגת", והפירות כולם לבעל הבית מדין ממון גבוה.