פאה, פרק ד', משנה ו'. משנה זו פותחת את הדיון בשאר מתנות עניים - החובות הנוספות של נתינה לעניים מלבד הפאה.
"נכרי שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר - פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה":
נכרי שקצר את התבואה הצומחת בשדהו, ולאחר הקצירה נתגייר ונעשה גר צדק - מעתה ואילך הוא חייב במתנות עניים, ואילו קודם לכן היה פטור. על התבואה שקצר בעודו נכרי הוא פטור משלוש מתנות:
לקט - השיבולים הנושרות במהלך תהליך הקצירה.
שכחה - אלומה שנשכחה בשדה.
פאה - החלק הנותר מן הקציר.
טעם הפטור: בשעה שביצע את הקצירה לא היה יהודי, ולא היה חייב במצוות אלו.
שיטת רבי יהודה:
"רבי יהודה מחייב בשכחה" - רבי יהודה מודה בלקט ובפאה, שכן חיובים אלו חלים בשעת הקצירה עצמה. לשון הכתוב מוכיחה כן: בלקט נאמר "ולקט קצירך", ובפאה נאמר "ובקוצרכם את קציר ארצכם... לא תכלה פאת שדך לקצור" - שתי המתנות נתלו במעשה הקצירה.
אולם בשכחה הוא מחייב, וטעמו: "שאין השכחה אלא בשעת העימור" - חיוב השכחה נקבע בשעה שאדם עושה את האלומות. מאחר שנתגייר מיד לאחר הקצירה, מן הסתם ביצע את העימור כשהוא כבר יהודי, ולפיכך חייב בשכחה.
שיטת תנא קמא:
תנא קמא סובר שכשם שזמן הקצירה הוא הקובע את החיוב בלקט ובפאה, כך הוא קובע אף את החיוב בשכחת העומר. אף שהעימור מתרחש מאוחר יותר, מאחר ששאר מתנות עניים תלויות בקצירה, אף חיוב השכחה נקבע לפי שעת הקצירה - האם היה חייב במצווה באותה שעה אם לאו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי נכרי שקצר את שדהו ולאחר מכן נתגייר - פטור מן הלקט, מן השכחה ומן הפאה, לפי שבשעת הקצירה לא היה חייב במצוות אלו. רבי יהודה מחייב בשכחה, משום שחיובה נקבע בשעת העימור, שכבר נעשה לאחר הגיור; ואילו תנא קמא סובר שאף חיוב השכחה נקבע לפי שעת הקצירה, כשאר מתנות עניים.