פאה, פרק ז, משנה ה. משנה זו עוסקת בתהליך הנקרא 'מידל בכרם'. מידל הוא מי שיש לו גפנים הנטועות קרוב מדי זו לזו, עד שיש לעקור חלק מהן כדי שהנותרות יוכלו לגדול כראוי ולשגשג. המילה 'מידל' באה מלשון דלל - להחליש ולהעני, אלא שכאן ההחלשה נעשית לשם חיזוקן של הגפנים האחרות.
לשון המשנה ופירושה:
"המדל בגפנים" - העושה את התהליך הזה. זהו סוג של גיזום, אלא שגיזום נעשה בתוך הגפן עצמה, ואילו כאן מסירים גפנים שלמות.
"כשם שמדל בתוך שלו" - כשם שהוא עושה זאת בין הגפנים השייכות לו.
"כן הוא מדל בשל עניים" - כך רשאי הוא לדלל גם בין הגפנים השייכות לעניים.
"דברי רבי יהודה" - זוהי דעתו של רבי יהודה.
מהן אותן גפנים השייכות לעניים? גפנים שהופרשו לפאה, או גפנים המורכבות כולן מעוללות, שהזכרנו במשנה הקודמת, השייכות לעניים.
טעמו של רבי יהודה:
תחילה מבאר הירושלמי כי העניים נחשבים כשותפים, וכשם שאדם עושה מלאכה זו בשדהו לעצמו, כך יעשה אותה גם עבור שותפו. אולם הירושלמי דוחה בסופו של דבר היגיון זה.
הטעם למסקנה: הדילול הוא תועלת לעניים, ומשום שזו תועלתם - מותר לעשות זאת עבורם.
שיטת רבי מאיר:
רבי מאיר חולק ואומר: "בשלו הוא רשאי, ואין רשאי בשל עניים" - בגפנים שלו רשאי הוא לדלל, אך אין הוא רשאי לעשות זאת בגפנים השייכות לעניים. שני טעמים נאמרו בשיטתו:
העניים מעדיפים את מה שיש בידם עתה, ואינם מעוניינים בחשבונות של שבח עתידי. אין הם מסתכלים על הרווח לטווח הארוך, אלא ייתכן שכל עניינם ברווח לטווח הקצר.
רבי מאיר רואה את העני כקונה. כשם שכאשר אדם קונה ממך חפץ אין לך זכות לפעול בחפצו, אף אם הדבר לטובתו, כך גם לגבי העני - אין לך זכות לפעול בחפץ שלו.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר בדין המדל בכרם. לדעת רבי יהודה, כשם שאדם מדל בשלו כך הוא מדל בשל עניים, משום שהדבר לתועלתם (ולא מטעם שותפות, כפי שדחה הירושלמי). לדעת רבי מאיר, בשלו הוא רשאי ובשל עניים אינו רשאי - שכן העניים מעדיפים את הרווח שבידם עתה, ולפי הסבר נוסף מפני שמעמדו של העני כקונה, שאין לפעול בחפצו אף לטובתו.