פאה, פרק ו', משנה ה'. משנה זו עוסקת בשיעורים: כמה ניתן לשכוח ועדיין ייחשב הדבר שכחה, ומהי הכמות שכבר אינה נחשבת שכחה.
שיעורי השכחה:
"שני עומרין - שכחה, ושלושה אינן שכחה" - שתי אלומות תבואה שנשכחו בשדה נחשבות שכחה; שלוש אלומות אינן שכחה.
"שני ציבורי זיתים וחרובין - שכחה, ושלושה אינן שכחה" - שתי ערמות של זיתים או של חרובים נחשבות שכחה; שלוש ערמות אינן שכחה.
"שני חוצני פשתן - שכחה, ושלושה אינן שכחה" - שני גבעולי פשתן נחשבים שכחה; שלושה אינם שכחה.
יש המבארים את הטעם לכך, שבכמות של שלוש שוב אין הדבר נחשב עומר, והתורה נקטה "ושכחת עומר בשדה". כמות זו כבר נחשבת גדיש - ערמת תבואה - ולא עומר.
את דין הפשתן מבארים המפרשים שמדובר במקרה שהניחו לפשתן לגדול עד שהעלה זרעים, שכן זרעי הפשתן ראויים לאכילה. הפשתן עצמו אינו מאכל, ואילו דיני לקט, שכחה ופאה נוהגים רק בדברים הראויים לאכילה.
מן השכחה אל הפרט:
מכאן עוברת המשנה מדין שכחה לדין פרט. הפרט זהה בעיקרו ללקט: לקט הוא מה שנופל בשעת הקצירה, ואילו פרט הוא מה שנופל בשעת בצירת הענבים - אותו דין עצמו, אלא שהוא נאמר בענבים.
"שני גרגרים - פרט, ושלושה אינן פרט" - שני גרגרי ענבים שנשרו הרי הם פרט לעניים; שלושה גרגרים אינם פרט, ובעל הבית רשאי להרימם ולהחזירם לסלו.
"שתי שיבולים - לקט, ושלוש אינן לקט" - שני קני שיבולים הנושרים בשעת הקצירה הרי הם לקט; שלושה אינם לקט.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
"אלו כדברי בית שמאי" - כל ההבחנה בין שניים לשלושה שנתבארה עד כה היא שיטת בית שמאי. "ועל כולן בית הלל אומרים: שלושה לעניים וארבעה לבעל הבית" - בכל המקרים הללו חולק בית הלל וסובר, ששלושה - בין שיבולים, בין ענבים ובין עומרים - שייכים לעניים וכבר באו לרשותם, וארבעה שייכים לבעל השדה.
לסיכום: המשנה קבעה שיעורים בדיני שכחה, פרט ולקט - לדעת בית שמאי שניים לעניים ושלושה לבעל הבית, ולדעת בית הלל שלושה לעניים וארבעה לבעל הבית.