פאה, פרק ג', משנה ה'. אף משנה זו ממשיכה בעניין שעסקנו בו עד כה: מה נחשב שדה אחת לעניין פאה, ומה נחשב שתי שדות נפרדות.
האחין שחלקו וחזרו ונשתתפו:
"האחין שחלקו - נותנין שתי פאות, חזרו ונשתתפו - נותנין פאה אחת" - אחים שירשו נכס וחילקו אותו ביניהם, כך שאח אחד נטל חלק אחד של השדה והשני נטל חלק אחר, נותנים שתי פאות נפרדות, לפי שנעשו שתי שדות נפרדות. אולם אם לאחר החלוקה חזרו האחים והתאחדו, ונעשו שותפים בכל השדה בצירוף שתי חלקותיהם יחד, נותנים פאה אחת בלבד. זהו דינם של שותפים.
מקור הדין נלמד מלשון הפסוק: הגמרא במסכת חולין דורשת מכך שהפסוק העוסק בקצירה נוקט לשון רבים - "שדך" ו"פאתך". מכאן שהשותפים חייבים בפאה, ופאה אחת בלבד, משום שיש להם שותפות באותה שדה עצמה.
שניים שקנו אילן אחד:
"שנים שלקחו את האילן - נותנין פאה אחת" - שני אנשים שקנו יחד עץ אחד הרי הם שותפים, ולפיכך נותנים פאה אחת בלבד מפירותיו של אותו עץ. אך יש להבחין בין שני אופנים:
קנו בשותפות גמורה: כל אחד מהם בעלים על כל חלק וחלק שבאילן יחד עם חברו - נותנים פאה אחת.
חילקו את צדדי האילן: האחד אמר "אני אהיה הבעלים על צדו הצפוני של העץ, ואתה על צדו הדרומי" - זה נותן פאה מצדו וזה נותן פאה מצדו, כדין שתי שדות שונות.
המוכר שתילי אילנות בשדהו:
"המוכר קלחי אילן בתוך שדהו - נותן פאה מכל אחד ואחד" - אדם המוכר שתילי אילנות, עצים צעירים, לאדם אחר, מתוך כוונה שהקונה ייטול אותם בסופו של דבר וישתלם בשדה שלו. בינתיים נותרו העצים עומדים במקומם בשדה המוכר והם מלאים פירות, אך כעת הם שייכים לקונה. הקונה אינו בעלים על הקרקע כלל, אלא על העצים הפרטיים בלבד, ולפיכך עליו לתת פאה נפרדת מכל אחד ואחד מן העצים - שכן אין כאן קרקע, אין שדה ואין נכס מקרקעין המצרפם יחד.
דברי רבי יהודה:
"אימתי? בזמן שלא שייר בעל השדה, אבל אם שייר בעל השדה - הוא נותן פאה לכל" - רבי יהודה מברר את היקף הדין: מתי חייב הקונה לתת פאה מכל אחד מן האילנות היחידים שלו? רק כאשר בעל השדה, המוכר, לא שייר לעצמו אף אחד מן האילנות. אך אם שייר בעל השדה לעצמו חלק מן האילנות, הוא נותן פאה על הכל, לרבות האילנות שמכר.
מחלוקת הבבלי והירושלמי בביאור דברי רבי יהודה:
הבבלי (מסכת חולין): חיוב המוכר לתת פאה על הכל נאמר רק כאשר בעל השדה כבר התחיל לקצור. משהתחיל לקצור את הפרי, אנו אומרים שהוא מעורב בדבר ולא הייתה כוונתו למכור את הפאה, ולפיכך ייתן את הפאה גם עבור האילנות שמכר.
הירושלמי: אף אם לא התחיל לקצור. המוכר בדרך כלל אינו מוכר את הפאה, אלא מוכר את הכל חוץ מן הפאה, ולפיכך מוטלת עליו החובה לתת את הפאה על הכל.
לסיכום: במשנה זו למדנו את גדרי הצירוף והפירוד לעניין פאה - אחים שחלקו וחזרו ונשתתפו, שניים שקנו אילן בשותפות או שחילקו את צדדיו, והמוכר שתילי אילנות בשדהו כשאין לקונה בעלות בקרקע. כמו כן עמדנו על דברי רבי יהודה בדין שיור בעל השדה, ועל מחלוקת הבבלי והירושלמי בביאורם.