אנו ממשיכים במסכת פאה, פרק ה', משנה ה'. המשנה עוסקת בשאלה מי נחשב בעליה של התבואה לעניין מתנות עניים ולעניין תרומות ומעשרות, ומביאה לכך ארבעה מקרים.
"המחליף עם העניים":
אדם המחליף את תבואתו בתבואתם של עניים. יסוד הדין הוא שהפטור והחיוב אינם נקבעים לפי זהות המחזיק בתבואה, אלא לפי זהותה של התבואה עצמה:
שלו פטור: לקט, שכחה, פאה ומעשר עני אינם חייבים בתרומות ובמעשרות. משעברה תבואת העני לידיו של בעל הבית העשיר, נשארת היא בפטורה, ואין בכך נפקא מינה שהמחזיק בה עשיר - שכן הפטור נקבע לפי מהות התבואה, שהיא תבואת מתנות עניים.
של עניים חייב: התבואה שקיבלו העניים, מאחר שבאה מידיו של העשיר, חייבת בתרומות ובמעשרות.
הפרשנים מבארים כי כוונת המשנה היא שעל העשיר מוטלת החובה להפריש את התרומות והמעשרות קודם שייתן את תבואתו לעני.
שנים שקיבלו את השדה באריסות:
שני עניים שקיבלו על עצמם להיות אריסים בשדה אחת. כל אחד מהם נחשב כבעל הבית על חלקו, והיבול היוצא מחלקו קרוי אצלו "קצירך" - ולפיכך אין הוא רשאי ליטול את מעשר עני שיצא מחלקו שלו. אולם בחלקו של חברו אין לו בעלות כלל, ומעשר עני היוצא משם מותר לו. לכן שנינו: "זה נותן לזה חלקו מעשר עני, וזה נותן לזה חלקו מעשר עני".
המקבל שדה לקצור:
עני שקיבל על עצמו לקצור את שדהו של אדם אחר - "אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני". מכיוון שהוא העושה את הקצירה, נחשבת הקצירה כקצירו שלו, ובכך חל עליו הכתוב "לקט קצירך לא תלקט" - שאין אדם נוטל את הלקט מקצירו שלו, וכן הדין בשאר מתנות עניים שבאותו שדה.
סייגו של רבי יהודה:
רבי יהודה מסייג את הדין ואומר: "אימתי? בזמן שקיבל ממנו למחצה לשליש ולרביע" - כאשר שכרו הוא אחוז מן היבול שהוא קוצר, מחצה, שליש או רביע. במקרה כזה נחשבת הקצירה כקצירו שלו ממש, ולפיכך נאסר עליו ליטול כל מתנות עניים.
אבל אם אמר לו בעל השדה: "שליש מה שאתה קוצר שלך" - כלומר, לאחר שתקצור אתן לך שליש כשכרך, בדיעבד ולא מלכתחילה - הרי הוא "מותר בלקט שכחה ופאה, ואסור במעשר עני". וההבחנה תלויה בזמן שבו חל החיוב:
לקט, שכחה ופאה: חיובן חל בשעת הקצירה, ובאותה שעה עדיין לא היה לו חלק כלשהו בתבואה, שהרי אינו זוכה בשכרו אלא לאחר מכן. לפיכך מותר לו ליטלן.
מעשר עני: חיובו חל לא בשעת הקצירה אלא לאחר שכבר נקצרה התבואה, ובאותה שעה כבר יש לו חלק ביבול. וכיוון שחלק מן היבול שייך לו, אין הוא רשאי ליטול ממנו מעשר עני כלל.
לסיכום: במשנה זו למדנו ארבעה מקרים: המחליף עם העניים - הפטור והחיוב הולכים אחר זהות התבואה ולא אחר זהות המחזיק, ועל העשיר להפריש קודם הנתינה; שני אריסים בשדה אחת - כל אחד אסור במעשר עני מחלקו ומותר בחלקו של חברו; המקבל שדה לקצור - אסור בכל מתנות עניים, שהקצירה קרויה קצירו; וסייגו של רבי יהודה, המבחין בין הנוטל שכרו מן היבול עצמו לבין הנוטל שכרו לאחר הקצירה, שאז מותר בלקט שכחה ופאה ואסור במעשר עני, לפי זמן חלות החיוב.