פאה פרק א משנה ה: פירות החייבים בפאה

פאה, פרק א', משנה ה'. במשנה הקודמת למדנו את הכללים הקובעים אם דבר מסוים חייב בפאה:

• שיהיה מאכל.

• שיהיה דבר הנשמר, שהבעלים מחזיקים בו כדי לזכות בו.

• שיהיה גידולו מן הקרקע.

• שתהא קצירתו בבת אחת.

• שיהיה ראוי לאחסון.

הדוגמה שניתנה בסוף אותה משנה היא תבואה וקטניות - דגנים וקטניות.

משנתנו: פירות האילן החייבים בפאה:

משנתנו פותחת במניין פירות האילן הנכללים בחיוב: "האוג והחרובין והאגוזים והשקדים והגפנים והרימונים והזיתים והתמרים חייבין בפאה".

• "האוג" - מתורגם בדרך כלל כסומק. חומר זה שימש בתהליך עיבוד העורות, ואף על פי כן היה כנראה ראוי לאכילה.

• "והחרובין" - חרובים, המוכרים בפי רבים בשם 'בוקסר'.

• "והאגוזים והשקדים" - אגוזים ושקדים.

• "והגפנים" - ענבים.

• "והרימונים והזיתים והתמרים" - רימונים, זיתים ותמרים.

כל אלו חייבים בפאה. לעומתם, התאנים אינן נמנות ברשימה. הטעם לכך נלמד מן הכלל שבמשנה הקודמת: אין לקיטתן כאחת - אין הן נקטפות בבת אחת, אלא מעט מעט.

לסיכום: משנה זו מונה את פירות האילן החייבים בפאה - האוג, החרובים, האגוזים, השקדים, הענבים, הרימונים, הזיתים והתמרים - ומוציאה מכללם את התאנים, שאין לקיטתן כאחת.