פרק ו משנה ד. במשנה הקודמת דנו במקרים של ראשי שורות ובעומר שהחזיק בו להוליכו ושכחו. משנתנו, לפי ביאורו של הרב, באה להרחיב את ההבנה בשני המקרים הללו.
"ואלו הן ראשי שורות":
המשנה מגדירה מהם אותם ראשי שורות שנאמר עליהם במשנה הקודמת שאינם נחשבים שכחה: "שנים שהתחילו מאמצע השורה" - שני אנשים המתחילים באיסוף אלומות התבואה מאמצע השורה, זה פונה לצפון וזה פונה לדרום, שהרי בשדה יש שורות ההולכות מצפון לדרום ושורות ההולכות ממזרח למערב. "ושכחו לפניהם ולאחריהם" - שכחו אלומות הן בכיוון הליכתם והן בנקודה שממנה יצאו, שהיא מאחורי גבם של שניהם.
"שלפניהם - שכחה": אלומה שנשכחה בכיוון הליכתו של כל אחד מהם, לאחר שעבר עליה תוך כדי הליכתו - נחשבת שכחה.
"ושלאחריהם - אינו שכחה": האלומה שנותרה מאחורי שניהם, במקום שממנו התחילו, אינה נחשבת שכחה.
הרב והתוספות מבארים את הטעם: מאחר שאותה אלומה מונחת בין שניהם, כל אחד סומך על חברו שייטלנה. אין דין שכחה אלא כאשר האדם שוכח מחמת עצמו; אך כאשר השכחה נובעת מן השיתוף עם אחר - אין זו שכחה. לפיכך זו שמאחורי שניהם אינה שכחה, ואילו אלו שעברו עליהן בהליכתם נחשבות שכחה.
יחיד שהתחיל מראש השורה:
לפי הבנת הרב, המשך המשנה מרחיב את דין "העומר שהחזיק בו להוליכו" שנשנה במשנה הקודמת. עתה מדובר ביחיד המתחיל לאסוף את העומרים מראש השורה, "ושכח לפניו ולאחריו" - "לאחריו" היינו עומרים שכבר עבר עליהם, ו"לפניו" היינו עומרים שעדיין לא הגיע אליהם, והוא הולך לו ומניחם.
"שלפניו - אינו שכחה": העומר שעדיין לא הגיע אליו אינו נחשב שכחה, שהרי לא עבר עליו.
"ושלאחריו - שכחה": העומר שכבר עבר עליו נחשב שכחה, "מפני שהוא בבל תשוב" - חל עליו הלאו שבתורה, שלא לשוב ולקחת את מה ששכח.
טעם נוסף לכך שהעומר שלפניו אינו שכחה: הוא עומד בקריטריון של "העומר שהחזיק בו להוליכו" שבמשנה הקודמת. כפי שהתבאר, מאחר שבשדה יש שורות ההולכות מצפון לדרום ושורות ההולכות ממזרח למערב, מי שהולך מצפון לדרום ומניח בצד עומר שעדיין לפניו, ייתכן שדעתו לאספו לאחר מכן בהליכתו מן הכיוון האחר, ממזרח למערב. לפיכך אין אותו עומר נגוע בשכחה, שהרי הוא עתיד להיאסף.
"זה הכלל":
המשנה מסיימת בכלל: "כל שהוא בבל תשוב - שכחה" - כל עומר שנשכח, ויכול לחול עליו הכתוב "לא תשוב לקחתו", נחשב שכחה. "ושאינו בבל תשוב - אינו שכחה" - עומר שאין בו משום "לא תשוב", מפני שעדיין לא הגיע אליו ואפשר לומר שעתיד ללקטו מכיוון אחר, אינו נחשב שכחה.