פאה, פרק א', משנה ד'. משנה זו מלמדת אותנו את התנאים הנדרשים כדי שגידול מסוים ייחשב חייב בפאה. נפרט כל תנאי ותנאי, ונבאר מה נכלל בו ומה יוצא ממנו.
"כלל אמרו בפאה":
המשנה קובעת כלל שבאמצעותו ניתן להכריע מה חייב בפאה ומה פטור ממנה. אלו הם התנאים:
"כל שהוא אוכל" - דבר הנחשב מאכל. תנאי זה בא למעט מיני צמחים הגדלים לצורכי צביעה. אף שלעיתים אדם עשוי לאכול מהם מתוך צורך, מאחר שעיקר שימושם לצביעה ולא לאכילה, אין הם חייבים בפאה.
"ונשמר" - דבר שהבעלים מקפיד לשומרו, בניגוד להפקר. דבר שאינו נמצא בבעלותו של אדם, אינו חייב בפאה.
"וגידוליו מן הארץ" - שיהיה גדל מן הקרקע. תנאי זה בא למעט כמהין ופטריות.
"ולקיטתו כאחד" - שאיסופו נעשה בזמן אחד. יש פירות וגידולים הנאספים כאחד, ויש שאינם כן. דוגמה לכך היא התאנים, המבשילות מעט מעט ואין לקיטתן כאחד, ולפיכך אינן חייבות בפאה.
"ומכניסו לקיום" - שיהיה דבר שהאדם אוגר ומקיימו. יוצאים מכלל זה ירקות עלים, הנובלים מיד ואי אפשר להניחם באחסון.
המשנה מסיימת בדוגמאות לדברים החייבים בפאה: התבואה והקטניות. הדגנים וכן הקטניות והפולים נכללים כולם בכלל שנאמר בפאה, ולפיכך כולם חייבים בפאה.
לסיכום: במשנה זו למדנו חמישה תנאים לחיוב בפאה - שיהיה אוכל, שיהיה נשמר, שגידוליו מן הארץ, שלקיטתו כאחד, ושמכניסו לקיום. מתוך תנאים אלו יצאו צמחי הצביעה, ההפקר, הכמהין והפטריות, התאנים וירקות העלים; ואילו התבואה והקטניות נכללות בכלל וחייבות בפאה.