פאה, פרק ה', משנה ד'. משנה זו עוסקת במושג של עני זמני: בעל בית העובר ממקום למקום. 'בעל הבית' הוא המונח שבו נוקטת המשנה לתיאור אדם עשיר, מי שאינו עני. אדם זה מצוי בדרכים ואין בידו כסף.
לשון המשנה ופירושה:
"בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום" - אדם עשיר שיצא לדרכו, ובאותה שעה אין עמו כסף ואין עמו מזון.
"וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני" - מתנות העניים העומדות לרשותו: לקט, שכחה ופאה, ואף מעשר עני - עשרה אחוזים מן התבואה הניתנים לעני.
"יטול" - הרשות בידו ליטול מהן.
"וכשיחזור לביתו ישלם" - משיחזור לביתו ויעמוד שוב על עושרו, עליו לשלם את מה שנטל.
"דברי רבי אליעזר" - זו דעתו של רבי אליעזר, שהעני הזמני חייב להשיב את אשר לקח.
הירושלמי מבאר כי התשלום נעשה לעניי העיר שממנה נטל, ולא לעניי עירו שלו, שהרי לא מהם לקח אלא מן העניים שבאותו מקום.
דעת חכמים:
חכמים חולקים ואומרים: "עני היה באותה שעה" - אין אנו מתחשבים בכך שבביתו מונח כספו, שכן בשעת נטילתו לא היה בידו דבר, והריהו נחשב עני לכל דבר. משום כך אין הוא נדרש להשיב, שהרי היה ראוי לכך באותה שעה.
להלכה:
שיטת הרמב"ם: אף שההלכה נפסקה כחכמים, ש"עני היה באותה שעה", מכל מקום מידת חסידות היא להשיב - הרוצה לדקדק על עצמו יותר, ישלם, אף שאין ההלכה מחייבתו בכך.
שיטת הגר"א: אין כאן אף מידת חסידות. ההלכה מוחלטת: עני היה, ונטילתו הייתה מוצדקת לחלוטין, ואין כל עניין ואף לא עדיפות בכך שישיב.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין העני הזמני - בעל הבית שנקלע לדרך ואין בידו כסף, הרשאי ליטול לקט, שכחה, פאה ומעשר עני. לדעת רבי אליעזר עליו לשלם בשובו לביתו (ולדברי הירושלמי - לעניי המקום שממנו נטל), ואילו חכמים קובעים כי "עני היה באותה שעה" ואין עליו חובת השבה. להלכה נחלקו הרמב"ם, הסובר שמידת חסידות להשיב, והגר"א, השולל אף זאת.