פאה, פרק ה', משנה ד'. אף משנה זו עוסקת בשאלה באילו סוגי דברים ניתן להאמין לעני הטוען שמה שבידו הגיע לו ממתנות עניים.
"נאמנים על הירק חי":
העני נאמן לומר על ירק חי שבידו שבא לו ממתנות עניים. ראוי לציין כי דין פאה אינו נוהג בירק, כפי שהוזכר בתחילת המסכת שירקות עלים אינם חייבים בדיני פאה; אולם מעשר עני נוהג בו, ולפיכך נאמן העני לומר שירק חי זה בא לו ממעשר עני.
"ואין נאמנים על המבושל":
על ירק מבושל אין העני נאמן לומר שבא לו ממעשר עני, "אלא אם כן היה לו דבר מועט" - כמות קטנה בלבד. וטעם הדבר: "שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מאילפסו" - זהו מנהגו הרגיל של בעל הבית, החקלאי, להוציא מעשר עני מן הירקות המבושלים שבסירו.
ביאור הדבר: לעיתים שוכח בעל הבית להפריש מעשר מן הירק בעודו חי, ונזכר בכך רק לאחר שבישלו. באותה שעה הוא מפריש את הכמות שבידו, והיא כמות מועטת. לפיכך, אם טוען העני שבעל הבית נתן לו ירק מבושל, נאמן הוא רק כשמדובר במעט.
אך כמות גדולה של ירק מבושל אינה מסתברת, שכן אין דרכו של החקלאי ליטול את מעשר העני שלו, לבשלו, ולתיתו לאחר מכן כמתנות עניים. בכמות כזו נאמן העני רק כאשר הירק חי ואינו מבושל.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי העני נאמן על הירק החי שקיבלו ממעשר עני, ואילו על הירק המבושל אינו נאמן אלא בכמות מועטת בלבד - משום שדרכו של בעל הבית להפריש מעשר עני מן הסיר רק כשנזכר בכך לאחר הבישול, והפרשה זו מטבעה מועטת היא.