פאה, פרק ג', משנה ד'. משנה זו עוסקת בבצלים שהושארו בקרקע לצורך הפקת זרע, ובמלבנות של בצלים הגדלות בין הירק.
"הבצלים שהניחם לזרע":
אדם קצר את הבצלים שבשדהו, והשאיר חלק מהם בקרקע לצורך אספקת זרע. אף שהבצלים שנקצרו בתחילה היו מיועדים לאכילה וראויים לה במלואה, אותם בצלים שהושארו לזרע אינם ראויים לאכילה אלא בקושי בלבד. האם הם חייבים בפאה?
תנא קמא - "חייבין בפאה". הבצלים חייבים בפאה, שהרי ניתן לאכלם, ואף הבצלים הראשונים שהוצאו מן האדמה היו ראויים לאכילה גמורה.
רבי יוסי - "פוטר". מאחר שאין אלו דבר הראוי לאכילה במלואו, ואין דרך בני אדם לאכלם, אינם חייבים בפאה.
"מלבנות הבצלים שבין הירק":
המקרה השני: שטחים מלבניים של בצלים הגדלים בשדה, כשהם ממוקמים בין שאר הירקות. האם הירק שביניהם נחשב הפסק, העושה כל מלבן לשדה בפני עצמו?
רבי יוסי אומר: "פאה מכל אחד ואחד" - הירק שבין המלבנות מפסיק ביניהן, וכל מלבן של בצלים נחשב שדה נפרד, ולפיכך יש להפריש פאה מכל אחד ואחד בנפרד.
וחכמים אומרים: "מאחד על הכל" - הירק שביניהם אינו נחשב הפסק, ודי בהפרשת פאה אחת מן הכול.
יש המבארים את טעם חכמים: הירק עצמו אינו חייב בפאה. כפי שנתבאר, אחד התנאים לחיוב פאה הוא שיהיה הגידול "מכניסו לקיום" - דבר הניתן לאחסון, וירקות עלים אינם ניתנים לאחסון. מאחר שירק זה פטור מן הפאה, רואים אותו כאילו אינו קיים כלל, ואין דבר המפסיק בין מלבנות הבצלים. לפיכך כל המלבנות נחשבות שדה אחד, ומפרישים מהן פאה אחת.
לסיכום: במשנה זו נחלקו בבצלים שהונחו לזרע - תנא קמא מחייבם בפאה ורבי יוסי פוטרם; ובמלבנות הבצלים שבין הירק - רבי יוסי רואה בירק הפסק ומחייב פאה מכל מלבן ומלבן, וחכמים אינם רואים בו הפסק ומחייבים פאה אחת מן הכול.