פאה, פרק ב', משנה ד'. במשנה הקודמת למדנו כי באילנות, בפירות האילן ובמה שנקרא פרדס, הדבר היחיד הנחשב הפסק המחלק בין פרדס לפרדס - ההופך פרדס אחד לשניים - הוא גדר, כלומר חומה. משנתנו באה ללמד כי ישנם אילנות משמעותיים כל כך, גבוהים במיוחד ובעלי ענפים מרובים, שאף גדר אינה מספיקה כדי לחלק ביניהם.
דין החרובין - "כל הרואין זה את זה":
המשנה אומרת: "וְלֶחָרוּבִין, כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה" - כל עוד עצי החרוב רואים זה את זה, שהעומד ליד האחד יכול לראות את חברו, כולם נחשבים שדה אחד, ואפילו אם קיימת גדר ביניהם. מרגע שהם רואים זה את זה, זהו שדה אחד, מטע אחד, ונותנים מהם פאה אחת בלבד.
מנהג בית רבן גמליאל:
אמר רבן גמליאל: "נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת לַזֵּיתִים שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל רוּחַ, וְלֶחָרוּבִין כָּל הָרוֹאִין זֶה אֶת זֶה". כלומר, כך היה מנהג בית אביו, בית הנשיא:
בזיתים: נתנו פאה אחת מן הזיתים שהיו להם בכל רוח וכיוון. הצד הצפוני של העיר, מקום שהיו להם בו זיתים, וכן הצד הדרומי, המערבי והמזרחי - כל כיוון נחשב שדה נפרד ומטע נפרד, ומכל אחד נתנו פאה אחת. ונראה שכך הדין אף אם העצים לא היו רואים זה את זה, שכן כל הכיוון נחשב שדה אחד.
בחרובין: אף בית רבן גמליאל נהגו כדברי התנא קמא, שהחרובין צריכים להיות רואים זה את זה. רק בזיתים נהגה הלכה יוצאת דופן זו, שאף אם אינם רואים זה את זה, אלא עומדים באותו כיוון בצד העיר, נחשבים שדה אחד.
שיטת רבי אליעזר ברבי צדוק:
רבי אליעזר ברבי צדוק אומר משמו של רבן גמליאל: "אַף לֶחָרוּבִין שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּכָל הָעִיר". כלומר, לא כפי שנאמר בתחילה שהשיעור בחרובין הוא היותם רואים זה את זה, אלא כל החרובין שהיו להם בכל העיר נחשבים לפאה אחת, אף אם אינם רואים זה את זה. לפי זה, החרובין נחשבים שדה אחד אף יותר מן הזיתים: הזיתים נחשבים מחולקים לשדות לפי הכיוון שבו הם עומדים, וכל כיוון שדה בפני עצמו, ואילו בחרובין - כל העיר כולה נחשבת אחת לפי מנהג בית רבן גמליאל.
לסיכום: משנתנו מלמדת שיש אילנות שאף גדר אינה מפסיקה ביניהם. לדעת התנא קמא, בחרובין השיעור הוא "כל הרואין זה את זה". בית רבן גמליאל נהגו לתת פאה אחת לזיתים שבכל רוח, ובחרובין הצריכו שיהיו רואים זה את זה. ואילו רבי אליעזר ברבי צדוק מוסר משמו שאף החרובין שבכל העיר נחשבים אחד, אף בלא שיראו זה את זה.