פאה פרק ז', משנה ג'. משנה זו עוסקת במצוות פרט - השארת הפרט לעניים. ומהו פרט? כפי שלמדנו בפרק הקודם, הפרט דומה במהותו ללקט: הלקט הוא הפריטים הנושרים במהלך קצירת התבואה, ואילו הפרט הוא הענבים הבודדים הנושרים בשעת בציר הענבים.
"איזהו פרט?":
פותחת המשנה בשאלה "איזהו פרט?" - מה נחשב פרט? ומשיבה: "הנושר בשעת הבצירה" - אותם ענבים בודדים הנושרים בשעת קטיף הענבים.
מקרה הנראה כפרט ואינו פרט:
המשנה מביאה מקרה שלכאורה היה מקום לראותו כפרט, ולמעשה אינו כזה: "היה בוצר, עקץ את האשכול, הוסבך בעלים, נפל מידו לארץ ונפרט - הרי הוא של בעל הבית". אדם הבוצר את כרמו וקוטף את עוקץ האשכול, והאשכול או ידו מסתבכים בעלי הגפן הגדולים; מחמת אותה הסתבכות נופל האשכול מידו לארץ ומתפרק, וענבים בודדים נושרים ממנו. במקרה זה אין הענבים שייכים לעניים אלא לבעל הבית, משום שנשירתם באה מחמת אונס ובניגוד לרצונו, ולא במהלך הרגיל של הבצירה. זהו מצב חריג, ולפיכך אינו נחשב פרט.
ראוי לציין כי שיעור הענבים הנחשב פרט הוא ענב אחד או שניים לכל היותר בכל פעם, שכן שלושה ענבים כבר אינם נחשבים פרט - כפי שלמדנו בפרק הקודם.
המניח כלכלה תחת הגפן:
"המניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוא בוצר - הרי זה גוזל את העניים". המניח את סלו תחת הגפן בשעת הבצירה גורם לכך שהפרט, אותם ענבים שהיו נופלים לארץ ונחשבים פרט, ייפול לתוך סלו. בכך הוא גוזל את העניים, שכן אין הוא מאפשר להם לקבל את הפרט שאמור ליפול לארץ ולהישאר עליה.
על אדם כזה נאמר בפסוק במשלי: "אל תסג גבול עולים". 'עולים' - אלה העולים למעלה, ולמעשה זהו לשון נקייה כלפי היורדים, אותם אנשים שירדו מנכסיהם ונעשו עניים. נקטו כאן לשון סגי נהור, וכינו את היורדים בשם 'עולים'. וכוונת הפסוק: אל תסיג את גבולם ואת מה ששייך להם - וזה בדיוק מה שנעשה כאשר אדם מניח את כלכלתו תחת הגפן בשעת הבצירה.