פאה, פרק ד', משנה ג'. במשניות הקודמות עסקנו בתחרות העשויה להתעורר בין העניים בשעת איסוף הפאה, ואף משנה זו ממשיכה ועוסקת בעניין זה.
"נטל מקצת פאה וזרק על השאר":
עני נוטל חלק מן הפאה שאסף, וזורקו על שאר הפאה המונחת בשדה, כדי להסתירה מעיני העניים האחרים שלא יבחינו בה. חכמים לא ראו בעין יפה מעשה זה - אין הוא הוגן, והפאה צריכה להיות פתוחה בפני הכול. לפיכך קנסו אותו, ואין לו בה כלום: לא זו בלבד שאינו זוכה בפאה שהסתיר בזריקתו, אלא אף את הפאה שכבר אסף ושבה השתמש לצורך ההסתרה - אין הוא מקבל. זהו קנס שהטילו עליו חכמים.
"נפל לו עליה, פרס טליתו עליה":
מה הדין כאשר העני מבקש לזכות בפאה המונחת לפניו, ובמקום ללקטה בידיו הוא נופל בגופו על גביה, או פורש עליה את טליתו ובגדו? על כך אומרת המשנה: "מעבירין אותו הימנה" - מעבירים אותו ממנה, שכן לא זכה בה בדרך זו.
"וכן בלקט וכן בעומר השכחה":
המשנה מסיימת ומלמדת ששני הדינים הללו - הן ניסיון ההסתרה על ידי זריקה, והן הניסיון לזכות בנפילה על הפאה או בפרישת הבגד עליה - אינם נוגעים לפאה בלבד, אלא לשאר מתנות העניים:
לקט: כאשר אדם קוצר את תבואתו ונופלות מידיו שיבולים - הרי הן לקט, והעניים רשאים להרימן ולזכות בהן לעצמם (ופרטי הדינים יתבארו בהמשך).
עומר השכחה: אלומת תבואה ששכח בעל השדה בשדהו - אף היא נמסרת לעניים.
בשני אלה הדין שווה: ההסתרה, הנפילה ופרישת הבגד אינן מועילות לזכות בהן.
קושיית הגמרא במסכת בבא מציעא:
הגמרא מקשה מן המשנה שלנו: הרי חכמים תיקנו שארבע אמותיו של אדם קונות לו, כלומר עצם הימצאותו בסמיכות לחפץ מסייעת בידו לקנותו. אם כן, כאשר הוא נופל על הפאה או פורש עליה את טליתו, מדוע אינו קונה אותה?
שני תירוצים בגמרא:
בכך שנפל עליה גילה דעתו שאין לו עניין לקנות בדרך שתיקנו חכמים - קניין מכוח קרבת החפץ אליו - שהרי הוא נוקט דרך אחרת ונופל עליה בגופו. וכיוון שאין רצונו שארבע האמות יפעלו עבורו, והוא מנסה דרך אחרת שאין בה קניין כלל (שאין קניין של נפילה על החפץ או פרישת טלית עליו) - לא הועיל לו דבר ואינו קונה אותה.
תקנת ארבע אמות נאמרה רק במקום שהרשות נתונה לכל אדם להיכנס אליו, כגון סימטא או צידי רשות הרבים, אך אינה נוהגת ברשות פרטית. וכאן מדובר בשדה חברו, שהרי הוא מלקט בשדהו של אחר, ולפיכך אין ארבע האמות קונות לו במצב זה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שחכמים קנסו את העני המבקש להשתלט על מתנות העניים שלא כדין: הזורק מקצת מן הפאה על השאר כדי להסתירה - אין לו בה כלום, אף לא במה שכבר אסף; והנופל עליה או פורש עליה את טליתו - מעבירין אותו הימנה. דינים אלה נוהגים אף בלקט ובעומר השכחה. עוד ראינו את קושיית הגמרא מתקנת ארבע אמות, ואת שני התירוצים: שגילה דעתו שאין רצונו לקנות בדרך זו, ושאין ארבע אמות קונות בשדה חברו.