משנה ג' במסכת פאה עוסקת במקום נתינתה של הפאה בשדה. בדרך כלל נתפסת הפאה כדבר הניתן בסופו של השדה, בשוליו או בפינתו, שהרי לשון התורה "לא תכלה פאת שדך" מרמזת לכאורה על סוף השדה. באה המשנה ומחדשת כי ניתן ליתן פאה מתחילת השדה ממש, מן הרגע שמתחילים לקצור, ואף מאמצעיתו.
שיטת רבי שמעון:
רבי שמעון מוסיף תנאי: הדבר מועיל רק בתנאי שבסוף השדה נותן כשיעור הראוי - אחד מששים. בהבנת דבריו נאמרו שתי דעות:
אחד מששים מן השדה כולו.
אחד מששים בצירוף הפאה שכבר ניתנה בתחילת השדה או באמצעיתו.
מה, אם כן, התועלת בנתינת הפאה בתחילה או באמצע?
לדעה המצרפת את שתי הנתינות זו לזו, המעלה מובנת. אך לדעה הראשונה, שלפיה חייב הוא ליתן בסוף אחד מששים מן השדה כולו, לכאורה לא הועילה כלל הנתינה הקודמת - שהרי אם נתן בסוף כשיעור, מדוע ייחשב גם החלק האחר לפאה?
ההבדל נוגע לחיוב תרומות ומעשרות: דבר שדינו פאה פטור מן המעשר, ואין צריך להפריש ממנו תרומות ומעשרות, ואילו דבר שאינו נחשב פאה - חייב בהם. לפיכך אומר רבי שמעון: אם נתן בסוף השדה כשיעור הכשר, אף מה שנתן כפאה קודם לכן שומר על מעמדו ההלכתי כפאה, ואין עליו חיוב תרומות ומעשרות.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה מציע נקודת מבט אחרת: אם השאיר בסוף השדה לפחות קלח אחד, יכול לסמוך עליו, ואת שאר הפאה ליתן בתחילת השדה או באמצעיתו. בדרך זו מתקיים העיקרון שהפאה ניתנת בסוף, ואף על פי כן אין הוא חייב ליתן שם את השיעור, אלא רשאי ליתנו בתחילה או באמצע, ובלבד שיהיה מחובר, ושיישאר בסוף השדה ולו קלח אחד.
"ואם לאו - אינו נותן אלא משום הפקר":
אם לא נשאר בסוף השדה אפילו קלח אחד, אין נתינתו נחשבת פאה. הרוצה להיפטר ממעשר יוכל לעשות כן רק אם ייתן את התבואה לעניים בתורת הפקר: הוא מכריז שאין לה בעלים, וכל דבר שהוא הפקר אינו חייב בתרומות ומעשרות. בדרך זו נותן הוא לעניים תחת ההגדרה של הפקר.
מה, אם כן, ההבדל בין הפקר לפאה?
הצד השווה: שניהם פטורים מן המעשר, ואת שניהם ניתן ליתן לעניים.
ההבדל: דבר שהוא הפקר סתם מותר אף למי שאינו עני - לעשיר, שאינו רשאי ליטול פאה אך רשאי ליטול הפקר; ואילו דבר שדינו פאה אינו מותר אלא לעניים בלבד.