פאה, פרק ה', משנה ג'. המשנה הקודמת עסקה בדרכים שבהן יש לנהוג כדי שהעני לא יפסיד את המגיע לו בשל נסיבות התלויות בחקלאי, בעל הבית. אף משנתנו ממשיכה ועוסקת בעניין זה.
"אין מגלגלין בתופח - דברי רבי מאיר":
אין אדם רשאי להשתמש בגלגל - מעין אופן מים - כדי להלחלח ולהשקות בו את השדה, באופן שיביא כמות מים מרובה מדי אל השדה וישחית את הלקט המונח בו. השקיה כזו גורמת הפסד לעניים, ולפיכך אוסר אותה רבי מאיר.
"וחכמים מתירין, מפני שאפשר":
חכמים מתירים את הדבר, משום שאפשר להימנע מן ההפסד לעניים: ביכולתו של בעל השדה להניח את חבילות הלקט על גבי דבר מה המגביהן מן הקרקע, וכך יקבלו העניים את כל המגיע להם.
הירושלמי מבאר שאם השקיית השדה מקלקלת את הלקט, חייב בעל השדה לשלם לעניים את הפסדם. לפיכך סובר רבי מאיר שאין לנהוג כך מלכתחילה: שאם ייגרם הפסד לבעל השדה, שאינו יכול להשקות את שדהו כראוי, עלול הדבר לצאת בסופו של דבר מכיסם של העניים, ובעל השדה ייטול ממתנות עניים כדי להשלים את ההפרש.
פירוש שני למשנה:
יש דעה הקוראת את המשנה באופן שונה לחלוטין: "אין מגלגלין בטופח" - ו'מגלגלין' בהקשר זה משמעו שאין לקצור את התבואה הרגילה יחד עם הטופח, מין קטנית שהוא סוג נחות של תוצרת. זו דעתו של רבי מאיר, מפני שיש בכך הפסד לעניים: הקטניות הללו נוטות ליפול מהר יותר משאר התבואות, ונמצא שהעניים יקבלו כמות בלתי מידתית של טופח - אותה קטנית נחותה - במקום התבואה המגיעה להם. זהו הפסדם של העניים.
חכמים מתירים אף כאן, שכן לדעתם הלקט עשוי לבוא מן התבואה האחרת באותה קלות שהוא בא מן הקטנית הפחותה.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי מאיר וחכמים בפעולה העלולה לפגוע בזכות העניים - בין לפירוש הראשון, השקיה בגלגל המשחיתה את הלקט, ובין לפירוש השני, קצירת התבואה יחד עם הטופח. רבי מאיר אוסר מחשש הפסד לעניים, וחכמים מתירים "מפני שאפשר" - משום שניתן למנוע את ההפסד ולהבטיח שהעניים יקבלו את מלוא המגיע להם.