פאה פרק ה', משנה ב'. משנה זו עוסקת בשני נושאים נפרדים: הראשון - מחלוקת בשאלה אם דין לקט חל במחובר, בעוד התבואה מחוברת לקרקע; והשני - כיצד לנהוג כאשר שיבולת של לקט מתערבת בתבואתו של בעל הבית. למעשה, במקרה הראשון שבמשנה השאלה היא אם עוסקים אנו בלקט כלל, או שמא בשכחה.
"שיבולת שבקציר":
לשון המשנה: "שיבולת שבקציר וראשה מגיע לקמה - אם נקצרת עם הקמה הרי היא של בעל הבית, ואם לאו הרי היא של עניים". מדובר בשיבולת בודדת המצויה בקציר, שראשה, בהטייתו, מגיע אל הקמה שטרם נקצרה. אם היא סמוכה דיה עד שניתן לקצרה יחד עם הקמה במכה אחת - הרי היא של בעל הבית; ואם לאו - הרי היא של עניים.
ובמה עוסקת המשנה?
יש המבינים שאין כאן דין לקט אלא דין שכחה, שהרי אין לקט במחובר לקרקע: לקט הוא הנופל לאחר הקצירה. לפיכך מדובר בשיבולת שנשכחה, ואם עדיין ניתן לקצרה יחד עם שאר התבואה שלא נשכחה - אין זו שכחה; ואם לאו - הרי היא שכחה ושייכת לעניים.
ואחרים מבינים שדין לקט קיים אף בדבר המחובר לקרקע. אם נותרה השיבולת מונחת כחלק מן הקצירה, הרי היא לקט ושייכת לעניים, ובלבד שתהא מופרדת מן הקמה עד שאי אפשר לקצרה עמה.
שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש:
ההלכה הבאה עוסקת בתערובת: "שיבולת של לקט שנתערבה בגדיש" - שיבולת לקט שהתערבה בערימת התבואה שנקצרה כבר לבעל הבית. כאן מדובר בלקט במפורש, שהרי המשנה אומרת זאת. ושתי בעיות בדבר:
אין אפשרות עוד לאתר את שיבולת הלקט, וכיצד תינתן לעני?
הלקט פטור מתרומות ומעשרות, ואילו תבואתו של בעל הבית חייבת. וכאשר נותן לעני שיבולת משלו - שמא זו שיבולת הלקט, ואם לאו הרי הוא מחליפה בשיבולת שלו החייבת במעשר. כיצד, אפוא, ייתן לו תבואה שלא הופרשו ממנה מעשרות?
על כן אומרת המשנה: "מעשר שיבולת אחת נותנין לו" - מפריש מעשר משיבולת אחת ונותנה לו. וכיצד נעשה הדבר? מאחר שאין ידוע אם זו הלקט הפטורה, נוטל שתי שיבולים ומתנה עליהן:
על הראשונה אומר: אם זו לקט - הרי היא של עניים; ואם אינה לקט - יהיו מעשרותיה בשנייה.
ועל השנייה אומר להיפך: אם זו לקט - הרי היא של עניים; ואם לאו - יהיו מעשרותיה בראשונה.
אחת מהן נותן לעני, והשנייה תהיה מעשר. כך מבאר הירושלמי את דרך הפעולה הנדרשת.
קושיית רבי אליעזר:
אמר רבי אליעזר: "וכי היאך העני הזה מחליף דבר שלא בא ברשותו" - כיצד ניתן להחליף, בשמו של העני, דבר שמעולם לא בא לרשותו ולא זכה בבעלות עליו? הלקט אינו שלו כשלעצמו, ויכול הוא להיות שייך לכל עני אחר. כיצד, אם כן, נאמר על שיבולת הלקט שהיא של עני זה, ונחליפנה בשיבולת אחרת?
הירושלמי מציין כי דעת רבי אליעזר עצמו, כפי שראינו בפרק הקודם, היא שאף אדם עשיר - ואף בעל הבית החקלאי עצמו - יכול לזכות עבור העני מדעתו. אלא שקושייתו נאמרה לשיטת חכמים, הסוברים שאין העשיר זוכה בלקט עבור העני; ולשיטתם, כיצד ייעשה הדבר?
לפיכך מציע רבי אליעזר דרך אחרת: מזכה את העני בכל הגדיש, עושה אותו בעלים על ערימת התבואה כולה כמתנה על מנת להחזיר, ואז מעשר שיבולת אחת ונותנה לו תמורת הלקט שלו.
וחכמים חולקים ואומרים: אף שבדרך כלל אין העשיר יכול לזכות בלקט עבור העני, במקרה זה עשו את הזכייה לטובתו של העני, וכאילו הוא בעלים על הלקט שהתערב, ולפיכך ניתן להחליפו בשיבולת אחרת.