פאה משנה ב. להבנת המשנה עלינו להקדים רעיון שהוא למעשה נושאה של המסכת הבאה - מסכת דמאי. חז"ל תיקנו את המושג 'דמאי', והוא מבוסס על כך שעמי הארץ, ההמון הבור, לא היו זהירים בהפרשת מעשרות - אותם עשרה אחוזים שיש להפריש כדי שהתבואה לא תיחשב עוד טבל.
במה נחשדו עמי הארץ ובמה לא נחשדו:
תרומה גדולה - זו ההפרשה הראשונה, והיא ניתנת לכהן. הגמרא אומרת שעמי הארץ לא נחשדו על אי הפרשתה, ולפיכך ניתן להניח שהתרומה הגדולה הופרשה, ואין בכך בעיה.
מעשר ראשון ומעשר שני (או מעשר עני) - האחוזים הבאים שיש להפריש. על אלו כן נחשדו עמי הארץ שאינם מפרישים.
עם זאת, לקט שכחה ופאה, וכן מעשר עני, אינם חייבים בתרומות ומעשרות. לפיכך, אם מה שנותן עם הארץ בא באמת מלקט שכחה ופאה או ממעשר עני, אין הוא חייב במעשרות, ואין בו חשש דמאי.
לשון המשנה:
"נאמנין על הלקט ועל השכחה ועל הפאה בשעתן" - עמי הארץ העניים נאמנים לומר שהתבואה שהם מוכרים באה מלקט שכחה ופאה שליקטו. "בשעתן" - בזמן שלקט שכחה ופאה מצויים בשדות; בחורף או באביב, כאשר אין הדבר רלוונטי עוד, אין נאמנות זו. בשעתן נאמנים הם לומר שהתבואה שהם מוכרים פטורה מן המעשר.
"ועל מעשר עני בכל שנתו" - מעשר עני בא במקום מעשר שני בשנה השלישית ובשנה השישית של מחזור השמיטה: במקום להעלות את המעשר לירושלים, מפרישים מעשר עני ונותנים אותו לעני. בשנת מעשר עני, שלישית או שישית, נאמן העני כל אותה שנה לומר שמה שהוא נותן או מוכר בא ממעשר עני ופטור מן המעשר.
"ובן לוי נאמן לעולם" - הלוי מקבל מעשר ראשון, ודבר זה רלוונטי בכל שנה ושנה, ולפיכך נאמן הוא לומר שמה שהוא נותן בא ממעשר ראשון. אמנם אף הלוי חייב להפריש עשירית ולתת לכהן תרומת מעשר, אלא שכשם שאין עמי הארץ חשודים על אי הפרשת תרומה גדולה, כך אף לוי שהוא עם הארץ אינו חשוד על אי הפרשת תרומת מעשר. נאמן הוא שהפריש תרומת מעשר, ומשאמר "זה ממעשר ראשון" - מותר להאמין לו ואין צורך להפריש דבר משום דמאי.
"ואינן נאמנין אלא על דבר שבני אדם נוהגין כן" - כל נאמנותם לומר שהדברים באים מן הפאה, ממעשר עני, מן התרומה או ממעשר ראשון, אינה אלא כאשר מה שהם נותנים הוא מן הסוג שדרך בני אדם לתיתו כמתנות עניים.
ואת פירוט אותם דברים נראה במשנה הבאה.