פאה פרק ב, משנה ב. משנה זו מהווה המשך וביאור לפרט אחד מן המשנה הקודמת. במשנה הקודמת למדנו כי אחד הדברים הנחשבים להפסק ויוצרים שני שדות נפרדים הוא ה'שלולית', שהיא כתעלת השקיה, וניתן להתייחס אליה גם כ'אמת המים' - וזהו נושא משנתנו.
לשון המשנה:
"אמת המים שאינו יכול להיקצר כאחד - רבי יהודה אומר: מפסקת" - תעלת השקיה הרחבה כל כך עד שאי אפשר לקצור את שני צדדיה בבת אחת, רק בה אומר רבי יהודה שהיא מפסקת ויוצרת שני שדות. אולם אם ניתן לקצור את שני צדי אמת המים כאחד, אין היא נחשבת מפסקת.
מחלוקת או ביאור?
יש המבינים שרבי יהודה חולק על תנא קמא של המשנה הקודמת: לדעת תנא קמא השלולית מפסקת בכל אופן, אף אם היא צרה וניתן לקצור את שני צדדיה כאחד; ובא רבי יהודה וחולק ואומר שאם ניתן לקצור את שני צדדיה כאחד אין היא מפסקת, ורק ברוחב שאינו מאפשר קצירה כאחד היא מפסקת.
ויש המבינים שרבי יהודה מפרש את המשנה הקודמת, ודבריו הם הבהרת אותה הלכה: מה שאמרנו 'שלולית', אין זה אלא כשהיא רחבה כל כך.
מהי ההגדרה של "שאינו יכול להיקצר כאחד"?
יש מן המפרשים המבארים כי הכוונה שהעומד בצד אחד של האמה אינו יכול לקצור את הצד השני, מפני שהיא רחבה מכדי כן.
ואחרים מבארים כי הכוונה שהעומד באמצע תעלת ההשקיה אינו יכול להגיע אל שני צדדיה. אם היא רחבה כל כך, נחשבת היא מפסקת, ואם לאו - אינה מפסקת.
דין ההרים:
ההלכה הבאה במשנה עוסקת בגבעות ובהרים: "כל ההרים אשר במעדר יעדרון" - הרים שאין דרך לעבדם אלא במעדר, "אף על פי שאין הבקר יכול לעבור בכליו" - שאין הבקר יכול לעבור שם עם כלי החרישה, מפני שהמקום תלול מדי ואי אפשר לחרוש בו במחרשה הנמשכת על ידי הבקר, אלא יש לפורר את האדמה במעדר - אף על פי כן אין הדבר נחשב הפסק. אף שיש הר או גבעה כזו באמצע, נותן פאה אחת מכל השדה, והכול נחשב שדה אחד.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין אמת המים - שלדעת רבי יהודה אינה מפסקת אלא כשאינה יכולה להיקצר כאחד, ונחלקו המפרשים אם דבריו מחלוקת על התנא הקודם או ביאור לדבריו, וכן בהגדרת "שאינו יכול להיקצר כאחד": העומד בצד אחד ואינו מגיע לשני, או העומד באמצע ואינו מגיע לשני הצדדים. עוד למדנו כי הרים שאין מעבדים אותם אלא במעדר, אף שאין הבקר יכול לעבור בכליו, אינם מפסיקים, והשדה כולו נחשב אחד לעניין פאה.