פאה, פרק א', משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו כי אין לפאה שיעור, שאין לה כמות קבועה. במשנה שלפנינו נראה כי מדברי חכמים נקבע לה שיעור מזערי, וכי אף שיעור זה אינו קבוע לעולם אלא משתנה לפי הנסיבות.
שיעור הפאה מדרבנן:
המשנה פותחת וקובעת: "אין פוחתין לפאה מששים" - אין נותנים לעני כמות קטנה מאחד משישים מן השדה. שיעור זה אינו מן התורה אלא מדרבנן, וכפי שהמשנה עצמה מדגישה: "ואף על פי שאמרו אין לפאה שיעור" - מן התורה אין לה שיעור כלל, ואילו חכמים קבעו שלא יפחת הנותן מאחד משישים.
שלושה גורמים הקובעים את השיעור:
אלא שאף אחד משישים אינו מספיק בכל מקרה, שכן יש להביא בחשבון גורמים נוספים, וכלשון המשנה: "הכל לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי רוב הענווה".
"לפי גודל השדה" - הכל תלוי בשטחו של השדה ובגודלו.
"ולפי רוב העניים" - לפי מספרם של העניים ומידת הצורך שלהם.
"ולפי רוב הענווה" - לפי הברכה המצויה בתבואה.
כיצד הדברים פועלים למעשה? כאשר השדה גדול והעניים מועטים, די בשיעור שקבעו חכמים - אחד משישים. אך כאשר השדה קטן והעניים מרובים, והצורך גדול, יש להוסיף על שיעור אחד משישים, כדי שתצמח לעניים תועלת ממשית.
ובאשר לברכה: לעיתים אף שדה קטן מוציא כמות גדולה של תבואה, הכל לפי טיבה של אותה שנה. מי שזכה ליבול שופע ולברכה בשדהו, אף אם אין העניים מרובים, מוטל עליו להוסיף על השיעור וליתן לעניים ביד פתוחה יותר מאחד משישים, כנגד הברכה שהשפיע עליו הקדוש ברוך הוא.
לסיכום: אף שאין לפאה שיעור מן התורה, קבעו חכמים שלא יפחות הנותן מאחד משישים. שיעור זה הוא רצפה בלבד, והמידה האמיתית נקבעת לפי שלושה גורמים: גודל השדה, מספר העניים, ומידת הברכה שבתבואה - ולפיהם מוטל על בעל השדה להוסיף ולתת ביד רחבה.