פאה פרק ז', משנה ב'. משנה זו עוסקת במקרה נוסף בענייני עץ הזית, שאינו נחשב שכחה.
"זית שנמצא עומד בין שלוש שורות של שני מלבנים ושכחו - אינו שכחה":
בביאור מציאות זו נאמרו שני אופנים:
לפי הפירוש הראשון: שורה של שלושה עצי זית, לאחריה מלבן של ערוגת ירקות, אחריו שורה נוספת של שלושה עצי זית, שוב מלבן ירקות, ושוב שלושה עצי זית. הזית הנידון הוא האמצעי שבשורה האמצעית - העץ המרכזי ביותר.
לפי הפירוש השני: אין כאן ערוגות ירק כלל, אלא שלוש שורות של עצי זית באורך "מלבן" - מידת אורך שהייתה ידועה בימי המשנה. שורה אחת עומדת מצדו האחד של הזית, שורה שנייה מצדו השני, ושורה שלישית לפניו. נמצא שהוא מוקף משלושה צדדים בשורות של עצי זית, והוא עומד במרכז.
שני טעמים נאמרו בראשונים מדוע אין זו שכחה:
מחמת מיקומו: היותו העץ המרכזי ביותר עושה אותו ידוע ומוכר, בהתאם לקריטריון שבמשנה הקודמת - דבר הידוע היטב מחמת מקומו המרכזי.
מחמת היותו נסתר: הסיבה לשכחתו היא שהוא מוסתר היטב על ידי כל עצי הזית שסביבו. דין שכחה חל רק כאשר האדם שוכח מחמת שכחתו שלו עצמו, ולא כאשר הדבר נסתר ונעלם מעיניו.
דוגמה נוספת מביאה המשנה: "זית שיש בו סאתיים ושכחו - אינו שכחה". כבר הזכרנו את הכלל שאלומה שיש בה סאתיים אינה נחשבת שכחה, והוא הדין בעץ זית: מחמת גודלו הרב ודאי ייזכר בו.
אימתי אמורים הדברים?
שני הדינים - הן הזית האמצעי והן הזית שיש בו סאתיים - נאמרו דווקא "בזמן שלא התחיל בו", כל עוד לא החל בקטיפתו. אבל "התחיל בו, אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו - יש לו שכחה": משהחל בתהליך הקטיף, אפילו זית הנטופה המפורסם שהוזכר במשנה הקודמת, בזמן שהיה מפורסם, אם שכחו - הרי זה שכחה.
אגב, הזכרנו כי במשנה הקודמת המילה "אפילו" שבצירוף "זית הנטופה בשעתו" אינה במקומה, וברור שהועתקה בשגגה ממשנתנו, שבה היא מובנת: כאן אכן באים לומר שאפילו זית מפורסם, אם החל בתהליך המסיק, נחשב שכחה.
עד מתי נחשב הבעלים כמי שעודנו עוסק בקטיף:
המשנה קובעת: "כל זמן שיש לו תחתיו - יש לו בראשו". כל עוד נותרו זיתים תחת העץ שטרם נאספו, אין הפירות שבראש העץ נחשבים שכחה. מאחר שהבעלים עתיד לשוב אל אותם זיתים שתחת העץ, שאותם לא שכח, אף אם שכח מן הפירות שבראש - בשובו ייזכר גם בהם.
רבי מאיר מרחיב את הזמן אף לשלב מאוחר יותר בתהליך: כל עוד לא עבר המחבט - מקל שהיו רגילים לחבוט בו בענפים כדי להשיר את הזיתים הנסתרים - אין כאן שכחה. אף אם כבר לא נותרו זיתים תחת העץ ואספם כולם, כל עוד לא נעשה תהליך החבטה, אין הזיתים שנשכחו נחשבים שכחה. אך משנעשה שימוש במחבט והבעלים המשיך הלאה - הרי זה שכחה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מקרים שבהם זית שנשכח אינו נחשב שכחה: זית העומד במרכזן של שלוש שורות בין שני מלבנים - בין מחמת מיקומו המרכזי ובין מחמת היותו נסתר; וזית שיש בו סאתיים - מחמת גודלו. שני הדינים אמורים דווקא קודם שהחל בקטיף, אך משהחל - אפילו זית הנטופה בשעתו נעשה שכחה. ונחלקו עד מתי נחשב הבעלים עסוק בקטיף: כל זמן שיש לו תחתיו יש לו בראשו, ולדעת רבי מאיר - עד שיעבור המחבט.