פאה, פרק ו', משנה ב'. משנה זו דנה במחלוקת בית שמאי ובית הלל בשאלה מה נחשב שכחה.
תוכן המשנה:
אלומת תבואה המונחת סמוך לאחד מארבעה מקומות מובחנים, ובעל השדה שכח אותה:
"גפה" - גדר אבנים, שאיננה מחוברת בטיט אלא אבנים המונחות זו על גב זו.
"גדיש" - ערמה גדולה של אלומות תבואה.
"בקר" - המקום שבו מוחזקת הבהמה.
"כלים" - המקום שבו מונחים כלי החרישה.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי: אין זו שכחה, שכן אותם דברים שהאלומה מונחת בסמוך להם משמשים לה סימן, וגם אם אין הבעלים זוכרה כעת, סופו שייזכר בה.
בית הלל: הרי זו שכחה. הסימן שבצדה אינו מספיק כדי לבטל את דין השכחה, ומשעה ששכחה - שכחה, והרי היא שייכת לעניים.
שיטת רבי אליעזר בירושלמי:
הירושלמי מלמד כי נוסח זה של המחלוקת הוא לפי הבנתו של רבי יהושע, ואילו רבי אליעזר מבין את מחלוקת בית שמאי ובית הלל באופן אחר.
לדעת רבי אליעזר יש לחלק בין שני מקרים:
אלומה המונחת סתם: אלומה המונחת בצד אחד מן הדברים הללו - גפה, גדיש, בקר או כלים - ושכחה, הכל מודים, בית שמאי ובית הלל, שהרי זו שכחה. עצם היותה מונחת בסמוך לסימן אינו מונע ממנה להיות שכוחה, והיא שייכת לעניים.
אלומה שהוגבהה: במה נחלקו? באלומה שהאדם הגביהה כדי להביאה לעיר או למקום מגוריו, והניחה בצד אותה גפה או גדיש או בקר או כלים, ולאחר מכן שכחה. בית שמאי אומרים שאין זו שכחה, מכיוון שכבר זכה בה בהגבהתה; ובית הלל אומרים שעדיין הרי זו שכחה, שהרי לאחר מכן שכחה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שנחלקו בית שמאי ובית הלל באלומה המונחת בצד סימן מובהק - גפה, גדיש, בקר או כלים. לדעת רבי יהושע נחלקו באלומה המונחת סתם: לבית שמאי אין זו שכחה מפני הסימן, ולבית הלל הרי זו שכחה. ולדעת רבי אליעזר, באלומה המונחת סתם הכל מודים שהרי זו שכחה, ולא נחלקו אלא באלומה שהוגבהה לצורך הבאה והונחה שם ונשכחה, שלבית שמאי כבר זכה בה ולבית הלל עדיין חל בה דין שכחה.