פאה, פרק ד', משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו את דין הפאה בזמן שהתבואה עודנה מחוברת לקרקע: העניים עצמם הולכים ונוטלים את הפאה, ומתחרים זה בזה עליה, ואין מניחים לבעל הבית לחלקה ביניהם. חלוקה על ידי בעל הבית נעשית רק במקום שיש בו סכנה. ומכאן הכלל שנתבאר שם: אפילו תשעים ותשעה מן העניים מבקשים שבעל הבית יחלק את הפאה, ורק אחד מבקש להתחרות וליטול בעצמו - שומעים לאותו אחד, משום שכך היא ההלכה באותו מקרה.
בדלית ובדקל - הדין מתהפך:
כנגד זה עומד המקרה של משנתנו: "בדלית ובדקל אינו כן". בדלית (גפן המודלית) ובדקל, שהעלייה עליהם והתחרות עליהם כרוכות בסכנה, נאמר דין אחר: "אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק - לזה שומעין, שאמר כהלכה".
כלומר, אפילו תשעים ותשעה מן העניים אומרים שברצונם ליטול בעצמם ולהתחרות זה בזה, ואחד מהם אומר שבעל הבית הוא שיחלק את הפאה - שומעים לאותו אחד, שכן הוא אמר את הדבר הראוי על פי ההלכה, ובדלית ובדקל אכן על בעל הבית לחלק. ואין שומעים לתשעים ותשעה המבקשים להתחרות, משום שאין זו ההלכה במקרה זה.
לסיכום: בשתי המשניות הכרעת הדין אינה נקבעת לפי דעת הרוב אלא לפי ההלכה:
במחובר לקרקע: העניים נוטלים בעצמם ומתחרים, ולכן אף אם רק אחד מבקש כך - שומעים לו.
בדלית ובדקל: מפני הסכנה, בעל הבית הוא המחלק, ולכן אף אם רק אחד מבקש כך - שומעים לו, "שאמר כהלכה".