פאה, פרק ג', משנה ב'. משנה זו ממשיכה לעסוק בשאלה מה נחשב שדות נפרדים לעניין פאה. המשנה פותחת בלשון מעניינת: הנמר נקרא כך בעברית על שם הכתמים שבעורו, ומכאן נוקטת המשנה את הלשון 'מנמר' לתיאור שדה שנקצרו בו האזורים שהבשילו תחילה ונותרו בו האזורים שטרם הבשילו - כלומר, העושה את שדהו טלאים טלאים, שדה מנומר.
לשון המשנה:
"המנמר את שדהו ושייר קלחים לחים" - הקוצר את שדהו טלאים טלאים, ולאחר שקצר את הקלחים שהבשילו ראשונים הותיר קלחים לחים שטרם הבשילו.
"רבי עקיבא אומר: נותן פאה מכל אחד ואחד" - נותן פאה מכל אזור ואזור בנפרד.
"וחכמים אומרים: מאחד על הכל" - נותן פאה מאזור אחד על כל השטח כולו.
במה נחלקו רבי עקיבא וחכמים?
יש הסוברים כי המחלוקת נסבה על הקלחים הלחים שהושארו מאחור, לאחר שהבשילו ונקצרו: רבי עקיבא סובר שהם נחשבים שדות נפרדים מחמת הניוור שקדם להם, וחכמים סוברים שכולם נחשבים אחד.
אחרים מבארים כי הנידון הוא דווקא בקצירה הראשונה, זו שיצרה את הנימורים מלכתחילה: לדעת רבי עקיבא נוטלים פאה מכל אזור שנקצר תחילה בנפרד, ולדעת חכמים כולם נחשבים כאחד.
דעה שלישית מתייחסת לשני הדברים כאחד - הן לאזורים שנקצרו בפעם הראשונה והן לאלו שנקצרו לאחר מכן: האם הם נחשבים נפרדים או שכולם נחשבים אחד.
"ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל בשלושה מקומות":
חכמים, שאמרו כי כל השדה נחשב אחד, מודים לרבי עקיבא בזורע שבת (דיל) או חרדל בשלושה מקומות שונים, "שנותן פאה מכל אחד ואחד" - שבמקרה כזה נותן פאה מכל אחד ואחד בנפרד. הטעם לכך הוא שזוהי דרך זריעתם של מינים אלו, באזורים נפרדים, ולפיכך כל אחד מהם נחשב שדה בפני עצמו לעניין פאה.