פאה, פרק ד', משנה א'. פרק זה עוסק בשאלה כיצד מחלקים את הפאה. פותחת המשנה וקובעת כלל: "הפאה ניתנת במחובר לקרקע" - הפאה ניתנת בעודה מחוברת לקרקע, והעניים באים וקוצרים אותה מן הקרקע בעצמם.
היוצא מן הכלל - דלית ודקל:
"ובדלית ובדקל, בעל הבית מוריד ומחלק לעניים" - 'דלית' היא ערוגה שעליה מודלות גפני ענבים, ו'דקל' הוא עץ התמרים. בשני אלו יוצאים מן הכלל: הבעלים הוא שמוריד את הפירות, ולאחר מכן מחלקם בין העניים. הטעם לכך הוא הסכנה שבדבר, שכן אם ינסה כל אחד מן העניים לטפס בעצמו על הגפן או על הדקל, יידחפו זה את זה ויבואו לידי סכנה.
"רבי שמעון אומר: אף בחליקי אגוזים" - רבי שמעון מוסיף גם את עצי האגוזים החלקים במיוחד, שאף בהם קיימת אותה סכנה עצמה, ולפיכך דינם כדין הדלית והדקל.
כאשר נחלקו העניים:
נחזור למקרה הרגיל, שבו הפאה מחוברת לקרקע ואין בה סכנה. בזה שנינו: "אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז - לזה שומעין, שאמר כהלכה". כלומר, אם עמדו שם מאה עניים, ותשעים ותשעה מהם מבקשים שבעל הבית יחלק להם את הפאה, כדי שלא יהא הדבר תלוי במריבות העניים זה עם זה ובדחיפות, אלא שתינתן לכל אחד הזדמנות שווה ליטול את חלקו;
ואילו האחד מבקש 'לבוז' - שיבואו העניים ויתפסו ויטלו איש איש בעצמו - הרי הלכה כאותו האחד, שכן דבריו מבוססים על ההלכה. ההלכה היא שהפאה ניתנת במחובר לקרקע, וכל הקודם וזוכה בה - זכה. אין הפאה מסוג מתנות העניים המחולקות על ידי בעל הבית; טבע זה קיים בסוגים אחרים של מתנות עניים, אך לא בפאה, הניתנת דווקא במחובר לקרקע.
ואף שאותו יחיד עשוי להיות חזק מחבריו, ונמצא שדרישתו נוחה לו ומיטיבה עמו, מכל מקום, כיוון שהוא מבקש לנהוג כפי ההלכה וכפי המקובל - נוהגים כדבריו.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הפאה ניתנת במחובר לקרקע, והעניים קוצרים אותה בעצמם. יוצאים מן הכלל הדלית והדקל, שבהם בעל הבית מוריד ומחלק מפני הסכנה שבטיפוס, ורבי שמעון מוסיף אף את חליקי האגוזים. עוד למדנו שכאשר נחלקו העניים בשאלת אופן הנטילה, שומעים לאומר "לבוז" אף אם הוא יחיד מול תשעים ותשעה, משום שהוא אמר כהלכה - שכן דין הפאה הוא בכל הקודם זוכה, ולא בחלוקה על ידי בעל הבית.