פאה, פרק ז, משנה א. משנה זו עוסקת במקרים שבהם דין שכחה אינו חל - כאשר דבר שנשכח אינו נחשב שכחה כלל. את הקריטריון לכך מסכם הרמב"ם בהלכות מתנות עניים: דבר נחשב שכחה רק כאשר אין דרך להיזכר בו אלא אם ייתקל בו הבעלים שוב. אך דבר המפורסם וידוע, שאינו יוצא מן הדעת בקלות, והבעלים עתיד להיזכר בו מאליו - אינו בכלל שכחה. כגון עץ מפורסם, כפי שתפרט המשנה.
לשון המשנה:
"כל זית שיש לו שם בשדה" - עץ זית שיש לו שם ידוע בשדה, ואנשים מכירים אותו. אין הכרח שיהיה דווקא עץ זית, אלא שכנראה תופעה זו הייתה נפוצה יותר אצל עצי זית. "כזית הנטופה בשעתו" - כמותו של עץ הזית הידוע שבמקום הנקרא נטופה, בשעתו, באותו זמן שבו היה מפורסם. (ראוי לציין כי הגרסה "אפילו כזית הנטופה" אינה מדויקת, ואין לגרוס "אפילו"). "ושכחו - אינו שכחה" - אף ששכח לקוצרו, אין זה נחשב שכחה, שכן הבעלים עתיד להיזכר מאליו: "מה נעשה בזית הנטופה? עליי לשוב וליטלו".
שלושת הסימנים שבהם נודע הזית:
המשנה שואלת "במה דברים אמורים", ומשיבה: "בשמו ובמעשיו ובמקומו", ומפרטת דוגמה לכל אחד מהם:
"בשמו" - "שהיה שפכוני או בישני". שפכוני, מלשון שופך, שכביכול שופך שמן מרוב פירותיו; בישני, שהוא מבייש את שאר העצים ברוב תנובתו. עץ הידוע בשם כזה מפורסם הוא, ואינו נחשב שכחה.
"במעשיו" - שהוא עושה הרבה, מוציא פירות רבים ושמן מרובה, ולפיכך אינו נשכח.
"במקומו" - שהוא עומד בצד הגת או בצד הפרצה שבכותל.
יש לתת את הדעת על כך שבפרק הקודם למדנו כי לדעת בית הלל, עומר המונח בצד הכותל וכיוצא בזה - עדיין נחשב שכחה, ועצם סמיכותו לציון דרך ייחודי אינה מוציאה אותו מכלל שכחה. לכאורה יש בכך סתירה לדברינו כאן, אלא שהמפרשים מבארים כי במקרה שלפנינו מודים בית הלל שאינו שכחה. הטעם לחילוק: העומר אינו מחובר לקרקע ועשוי לזוז ממקומו, ולפיכך עמידתו בצד דבר מסוים אינה קבועה ואינה זכירה; ואילו עץ הזית העומד במקום מסוים קבוע הוא, ומשום כך זכיר.
זיתים שאינם מפורסמים:
המשנה ממשיכה וקובעת כי זיתים אחרים, שאינם מפורסמים, כפופים לדיני שכחה. לגביהם, הקריטריון תלוי בכמותם - כפי שלמדנו, משיש כמות מסוימת של דבר, שוב אין זו שכחה. שני עצי זית שנשכחו הרי הם שכחה; שלושה עצי זית שנשכחו כבר אינם שכחה, שכן זו כמות גדולה מכדי להישכח.
שיטת רבי יוסי:
רבי יוסי אומר שאין שכחה לזית כלל. כל עץ זית חשוב דיו, ואף אם שכחו הבעלים - שכחה זמנית היא, ובוודאי ייזכר בו לאחר מכן. הירושלמי מבאר כי רבי יוסי אמר את דבריו ביחס לזמן מסוים בהיסטוריה, בתקופה שבה החריב אדריאנוס את הארץ ועצי הזית לא היו מצויים. באותה שעה, כל עץ זית שנותר היה דבר הנזכר ואינו נשכח, ולפיכך לא היה כפוף לדין שכחה. אך במציאות שבה עצי זית מצויים, אף רבי יוסי מודה שיש שכחה לזית.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי דין שכחה אינו חל על דבר מפורסם, שהבעלים עתיד להיזכר בו מאליו. זית שיש לו שם בשדה - בין בשמו, בין במעשיו ובין במקומו - אינו שכחה. לעומתו, זיתים שאינם מפורסמים נידונים לפי כמותם: שניים שכחה, שלושה אינם שכחה. ולדעת רבי יוסי אין שכחה לזית כלל, ובירושלמי התבאר שדבריו נאמרו ביחס לתקופה שבה לא היו עצי הזית מצויים.