אנו פותחים במסכת פאה, פרק ו', משנה א'. המשנה נפתחת במחלוקת בין בית שמאי לבית הלל שאינה נוגעת במישרין למעשר עניים, והיא הובאה כאן משום שבהמשך יבואו מחלוקות נוספות בין בית שמאי לבית הלל בדיני שכחה. אף מחלוקת זו עוסקת בנתינה לעניים, ועניינה בדין ההפקר - הפיכת דבר לחסר בעלים.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהפקר לעניים:
"בית שמאי אומרים: הפקר לעניים הפקר" - אדם המבקש להפקיר את נכסיו ולהופכם לחסרי בעלים, אך באופן ממוקד: שרק העניים יוכלו לזכות בהם ולא העשירים. לדעת בית שמאי הפקר זה הפקר גמור.
"ובית הלל אומרים: אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה" - אין הדבר נחשב הפקר עד שיהיה מופקר לכל אדם, ואף העשירים יוכלו לזכות בו. וזאת כדוגמת שנת השמיטה, שבה הפירות מופקרים לכול, ובכללם העשירים.
הנפקא מינה שבין השיטות היא לעניין המעשרות: אם ההפקר חל, הרי שהפירות פטורים ממעשר, שכן ההפקר פטור מן המעשר.
מקורות המחלוקת:
שיטת בית שמאי - נלמדת מן הפסוק "לעני ולגר תעזוב אותם". לכאורה די היה לומר שיהיו לעני ולגר, ומדוע נאמר "תעזוב אותם"? אלא בא הכתוב ללמד על עזיבה נוספת - הפקר - הדומה לאותם דברים ההולכים לעני ולגר במעשר עניים, בפאה ובלקט. כשם שאלו ניתנים לעניים בלבד, כך אף העזיבה שהיא ההפקר יכולה להיות לעניים בלבד.
שיטת בית הלל - נלמדת מן הפסוק שנאמר בשמיטה: "והשביעית תשמטנה ונטשתה". התיבה "ונטשתה" מלמדת על סוג נוסף של נטישה, שדינה כשמיטה. וכשם שהשמיטה מופקרת לכל אדם, כך אף נטישה זו, היא ההפקר, צריכה להיות אף לעשירים.
דין העומר הגדול בשכחה:
מכאן עוברת המשנה לדין מיוחד בשכחה: "כל עומרי השדה של קב קב, ואחד של ארבעת קבין, ושכחו" - כל האלומות שבשדה הן בגודל של קב (אחד חלקי שישה של סאה), ואילו אחת מהן גדולה פי ארבעה מחברותיה והיא בת ארבעה קבין, ואותה שכח.
"בית שמאי אומרים: אינו שכחה" - הטעם לכך יתבאר להלן במשנה ה', שלדעת בית שמאי אם שכח ארבע אלומות בשדה אין זו שכחה, שכן דבר גדול כזה עתיד האדם לזכרו. הוא הדין באלומה אחת גדולה שגודלה כארבע אלומות: רואים אותה כאילו הייתה מחולקת, וכשם שארבע אלומות אינן נחשבות שכחה, כך גם אלומה אחת בשיעורן.
"ובית הלל אומרים: שכחה" - בית הלל אינם רואים את האלומה כמחולקת. אף שארבע אלומות נפרדות בשדה ודאי לא היו נחשבות שכחה, כאן מדובר באלומה אחת בלבד, ואף שגודלה כארבע אלומות אין רואים אותה כנפרדת, ולפיכך הרי זו שכחה.
אולם הרמב"ם כותב כי במקרה שהאלומה גדולה יותר מארבעה קבין, אף בית הלל מודים שגודלה מונע ממנה להיחשב שכחה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שתי מחלוקות בין בית שמאי לבית הלל: האחת בדין הפקר לעניים בלבד - שלבית שמאי הרי זה הפקר, ולבית הלל אינו הפקר עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה, וכל אחת מן השיטות נסמכת על מקרא לעצמה; והשנייה בדין עומר של ארבעה קבין שנשכח בין עומרים של קב - שלבית שמאי אינו שכחה, ולבית הלל הרי זו שכחה, ולדעת הרמב"ם ביותר מארבעה קבין אף בית הלל מודים שאין זו שכחה.