פאה פרק ג', משנה א'. משנה זו ממשיכה לעסוק ברעיון שבו דנו בפרק הקודם: האם אזורים מסוימים בתוך שדה אחד נחשבים לשדות נפרדים אם לאו.
"מלבנות התבואה שבין הזיתים":
המשנה פותחת בדין המלבנות. המילה נגזרת מ'מלבן', על שם צורתו של השטח: שטחי תבואה מלבניים הנטועים בין עצי זית. כלומר, שני שטחים מלבניים של תבואה, וביניהם גדלים עצי זית. ראוי לציין כי אין הדבר תלוי דווקא בזיתים, והוא הדין בסוגי אילנות אחרים.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי אומרים: "פאה מכל אחד ואחד" - יש ליטול פאה מכל מלבן ומלבן בנפרד, שכן הם נחשבים שדות נפרדים לעניין פאה.
בית הלל אומרים: "מאחד על הכל" - נוטלים פאה ממלבן אחד עבור השדה כולו, על כל מלבנותיו.
"ומודים": אף שבית שמאי סוברים שהמלבנות נחשבות שדות נפרדים, מודים הם לבית הלל "שאם היו ראשי שורות מעורבין" - שראשי השורות מעורבים זה בזה לפני האילנות או לאחריהם, ונמצא שהמלבנות מחוברות ביניהן באזור מסוים - "שנותנים פאה מאחד על הכל", מאחר שהן מחוברות זו לזו.
הגבלת המחלוקת בתלמוד הירושלמי:
הירושלמי מדגיש כי מחלוקת בית שמאי ובית הלל אמורה דווקא כאשר ישנם עשרה עצי זית בשטח של חמישים על חמישים אמה, הוא שיעור בית סאה. אך בשיעורי צפיפות אחרים, הדין משתנה:
פחות מעשרה לבית סאה: כאשר האילנות מועטים ופזורים, אף בית הלל מודה שכל מלבן נחשב שדה נפרד. מיעוט האילנות מבהיר שהפרדת מלבנות התבואה אינה קשורה כלל לאילנות, אלא מלכתחילה רצה בעל השדה שיהיו אלו שדות תבואה נפרדים.
עשרה לבית סאה: כאן אומר בית הלל שהצפיפות מלמדת כי ההפרדה בין המלבנות נבעה מן האילנות שבאמצע בלבד; אלמלא כן היה נוטע את הכל כאחד, ואכן רצונו היה בשדה אחד. לפיכך נחשב הכל שדה אחד.
יותר מעשרה לבית סאה: בצפיפות גדולה מזו אף בית שמאי מודים לבית הלל, שהדבר מלמד כי רצונו היה בשדה אחד, ורק האילנות שבאמצע הפריעו.
נמצא שהכל תלוי בשאלה אם הפרדת המלבנות באה מחמת האילנות שבאמצע, או שמלכתחילה נתכוון בעל השדה לשדות נפרדים.