פאה פרק ח', משנה א'. משנה זו דנה בשאלה מאיזה שלב מותרות מתנות העניים להילקח גם על ידי מי שאינם עניים, על ידי הציבור הרחב. הרמב"ם מבאר כי מצוות מתנות העניים חלה כל עוד העניים רודפים אחריהן; משעה שאין העניים מעוניינים בהן עוד, לומד הרמב"ם מן הפסוק שהן נעשות מותרות לכל.
לקט (ולדעה אחת אף שכחה ופאה):
המשנה פותחת: "מאימתי כל אדם מותר בלקט" - מאיזה שלב בתהליך החקלאי נעשה כל אדם מותר ליטול לקט. יש לדון אם הדין חל גם על שכחה ופאה: הגרסה שהייתה לפני הגמרא במסכת תענית במשנתנו כוללת אף את המילים "שכחה ופאה", ואילו אחרים אין להם גרסה זו.
ומהו אותו שלב? "משילכו הנמושות" - הנמושות הם ההולכים לאט, הזקנים והחלשים. משעברו אלו בשדה ויצאו ממנו, נעשה הדבר מותר, שכן הם המפגרים האחרונים, הקבוצה האחרונה מבין המלקטים.
פרט ועוללות:
פרט הוא כלקט אלא שהוא בענבים - הענבים הנושרים בשעת הבצירה; ועוללות הן הענבים הבודדים הגדלים שלא באשכול. מאימתי נעשים אלו מותרים? "משילכו העניים בכרם ויבואו" - משעברו העניים בכרם פעמיים, כל הנותר לאחר מכן מותר, שבשלב זה כבר הסתלק עניינם של העניים ממנו.
הירושלמי מבאר מדוע בפרט ובעוללות אין נוקטים את השיעור של הליכת הנמושות: הנמושות, הזקנים והחלשים, היו מעוניינים בענבי הפרט והעוללות יותר מאשר בתבואה, ולפיכך הזדרזו להגיע אליהם קודם לתבואה. משום כך אין קובעים בהם זמן נפרד של "ילכו הנמושות", אלא הזמן הוא כאשר עברו העניים בשדה פעם שנייה.
זיתים:
ובזיתים - "משתרד רביעה שנייה". הזיתים מותרים לאחר ירידת הרביעה השנייה בסתיו. הגמרא בתענית מבארת כי שלושה זמנים קבועים הם לירידת הגשמים, ונחלקו בהם התנאים:
רבי מאיר: שלושה במרחשוון - רביעה ראשונה; שבעה במרחשוון - רביעה אמצעית; עשרים ושלושה במרחשוון - רביעה אחרונה.
רבי יהודה: שבעה, שבעה עשר ועשרים ושלושה במרחשוון.
רבי יוסי: שבעה עשר ועשרים ושלושה במרחשוון, וראש חודש כסלו.
לכל הדעות הכוונה היא לרביעה האמצעית מבין שלוש רביעות הסתיו, ומשתרד אותה רביעה - הזיתים מותרים.
דעת רבי יהודה:
רבי יהודה חולק על קביעת הזמן ברביעה שנייה, ואומר: "והלוא יש שאינו מוסק את זיתו אלא לאחר רביעה שנייה" - יש חקלאים שאינם מוסקים את זיתיהם אלא לאחר הרביעה השנייה, ונמצא שאותה שעה מוקדמת מדי להתיר את מתנות העניים, שהרי המסיק רק מתחיל בשלב זה.
אלא נקודת ההיתר, שבה כל אדם מותר בנותר, היא "משיהיה העני יוצא ולא יהיה מביא בארבעה איסרות" - כאשר יצא העני לשדה ולא ימצא עוד בנשאר שווי ארבעה איסרות להביא לביתו. הטעם לכך: רבי יהודה סובר שאם אין העני יכול לשוב עם ארבעה איסרות, הוא מתייאש. ארבעה איסרות הם שיעור של ארבע סעודות, וארבע סעודות מספיקות לשתי סעודות עבורו ועבור אשתו.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הזמנים שבהם פוקעת זכות העניים ומתנותיהם נעשות מותרות לכל אדם: בלקט (ולגרסה אחת אף בשכחה ובפאה) - משילכו הנמושות; בפרט ובעוללות - משעברו העניים בכרם פעמיים; ובזיתים - משתרד רביעה שנייה, ולדעת רבי יהודה משלא ימצא העני שווי ארבעה איסרות ויתייאש.