פאה, פרק שני, משנה א'. התורת כהנים, המדרש ההלכתי על ספר ויקרא, דורש מן הפסוק "לא תכלה פאת שדך" - שאין לכלות את קצה השדה - כי חובת הפאה מוטלת על כל שדה ושדה בפני עצמו. כל שדה בודד מצריך פאה משלו. מכאן עולה השאלה שבה עוסקת משנתנו: מהו הדבר המגדיר שדה כיחידה נפרדת?
"אלו מפסיקים לפאה":
הדברים הבאים יוצרים הפסק וחציצה בין שדה לחברו לעניין פאה, ומחלקים אותם לשני שדות נפרדים:
"הנחל" - נהר. אין צורך שיהיה זה נהר זורם בקביעות; אף נחל או ואדי, שלעיתים יש בו מים ולעיתים אין, נחשב לנחל, שכן דרכו להוליך מים.
"אשלולית" - תעלת השקיה המוליכה מים משדה אחד למשנהו.
"ודרך היחיד" - דרך פרטית ברוחב ארבע אמות.
"ודרך הרבים" - דרך ברוחב שש עשרה אמות.
"ושביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הגשמים" - אין אלו דרכים שעוברי דרכים משתמשים בהן, אלא שבילי גישה בלבד המובילים אל השדות: שביל הרבים משמש אנשים רבים להגיע לשדותיהם, ושביל היחיד משמש אדם אחד בלבד להגיע לשדהו. תנאי הוא ששניהם יהיו קבועים - גם בימות החמה וגם בימות הגשמים. אם משתמשים בהם כל השנה, ראויים הם להיחשב הפסק בין השדות.
"והבור" - שדה שאינו מעובד ואינו זרוע, הנמצא בין שני שדות זרועים.
"והניר" - שדה חרוש שלא נזרע.
"וזרע אחר" - גידול אחר המצוי בין שני שדות. לדוגמה, שעורה הגדלה באמצע שדה חיטה - ושני חלקי שדה החיטה נחשבים כשני שדות נפרדים.
"והקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר":
לדעת רבי מאיר, הקוצר את תבואתו לשחת - מאכל בהמה, הנחתך בדרך כלל מוקדם, קודם שהתבואה ראויה לאכילת אדם - הרי הקצירה המוקדמת הזו נחשבת הפסק בין שני הצדדים שלא נקצרו.
"וחכמים אומרים: אינו מפסיק אלא אם כן חרש":
חכמים חולקים וסוברים שהקצירה לשחת למאכל בהמה אינה עושה הפסק ואינה מפרידה בין שני השדות, משום שהם רואים בה תחילתה של הקצירה הסופית העתידה לבוא על כל השטח. לפיכך אין כאן ישות נפרדת - אלא אם כן חרש את אותו שטח. משקצר לשחת וגם חרש, הרי הוא מגלה שאכן מדובר בשטח נפרד לגמרי, ושני השדות שמשני הצדדים נחשבים אז לשדות נפרדים.
לסיכום: המשנה מלמדת כי חובת הפאה חלה על כל שדה ושדה, ומונה את הדברים המפסיקים בין שדה לשדה: נחל, אשלולית, דרך היחיד ודרך הרבים, שביל הרבים ושביל היחיד הקבועים בימות החמה ובימות הגשמים, בור, ניר וזרע אחר. בקצירה לשחת נחלקו: לרבי מאיר היא מפסיקה, ולחכמים אינה מפסיקה אלא אם כן חרש.