פאה, פרק ה', משנה א'. משנה זו דנה בהלכה הקשורה לגדיש - ערימת התבואה הנעשית לאחר גמר הקצירה.
"גדיש שלא לוקט תחתיו":
המשנה עוסקת במקרה שבו ערימת התבואה הונחה על גבי קרקע שהלקט טרם נלקט ממנה. הלקט הוא השיבולים הנופלות בשעת הקצירה, והעניים עדיין לא הגיעו לשדה ולא הייתה בידם שהות ללקטן מן הקרקע. בעל השדה הקדים ועשה את גדישו על גבי אותו אזור שהלקט מונח בו.
ההלכה במקרה זה: "כל הנוגע בארץ הרי הוא של עניים" - כל מה שנוגע בקרקע שייך לעניים. זהו קנס שקנסו חכמים את בעל הבית על שגדש את תבואתו במקום שיש בו לקט של עניים. אסור לו לעשות כן, שכן בכך הוא מסתיר את הלקט מן העניים, מונע מהם גישה אליו ומערב את חלקם בחלקו.
הירושלמי מוסיף כי הקנס חמור עד כדי כך, שאפילו אם הלקט המונח שם הוא שעורים והגדיש שהניח הוא של חיטים - אף על פי שברור שכל מה שאינו שעורים אינו לקט - עדיין ההלכה היא שכל הנוגע בקרקע שייך לעניים, ואפילו חיטים שאי אפשר כלל שיהיו לקט.
"הרוח שפיזרה את העמרים":
המשנה ממשיכה ודנה במקרה שבו באה הרוח ופיזרה את עמרי התבואה על פני האזור שיש בו לקט, והלקט התערב כולו בעמרים. כאן אין מקום לקנוס את בעל הבית, שהרי לא עשה דבר בכוונה, ואף על פי כן התערובת קיימת. כיצד, אם כן, מחשבים כמה מן התבואה ראוי להינתן לעניים?
אומרת המשנה: "אומדים אותה כמה לקט היא ראויה לעשות, ונותן לעניים" - מעריכים כמה לקט אמור שדה זה להוציא בממוצע, וכשיעור הזה נותנים לעניים.
רבן שמעון בן גמליאל חולק ואומר: "נותן לעניים בכדי נפילה" - נותנים לעניים כשיעור הנופל בדרך כלל.
מהו ההבדל בין שתי הדעות?
הגמרא בבבא מציעא מבארת ש'כדי נפילה' הוא שיעור קבוע: אחד חלקי ארבעים וחמישה ממה שנקצר. על פי זה מסביר הגר"א את המחלוקת:
לדעת תנא קמא: האומדן נעשה באופן פרטי לפי השדה המסוים - כמה לקט היה שדה מסוג זה מפיק בדרך כלל.
לדעת רבן שמעון בן גמליאל: נוקטים שיעור אחיד וקבוע של אחד חלקי ארבעים וחמישה, ללא קשר לסוג השדה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני דינים בערבוב הלקט: גדיש שנעשה במזיד על מקום הלקט - קנסו חכמים שכל הנוגע בקרקע שייך לעניים, ואפילו במין שאינו יכול להיות לקט; ואילו עמרים שפיזרתם הרוח שלא בכוונת בעל הבית - נותנים לעניים לפי אומדן, ונחלקו התנאים אם האומדן פרטי לשדה או שיעור קבוע של אחד חלקי ארבעים וחמישה.