פרה, פרק ז, משנה יב. כל הפרק הזה מסובב סביב דין אחד ובודק אותו מכל צד: העוסק במי חטאת, מן המילוי ועד הקידוש באפר הפרה האדומה, אינו רשאי להפסיק ולעשות מלאכה. ואף על פי כן, לא כל פעולה נחשבת מלאכה הפוסלת. מעשה שנעשה לצורך החטאת, אף אם הוא מעשה חולין פשוט, הרי הוא חלק מן העסק עצמו, והמים כשרים. המשנה שלנו מביאה שלוש דוגמאות, ובכל אחת מהן ההכרעה תלויה באותה הבחנה בדיוק.
ואלו דברי המשנה, חלק אחר חלק. "הפורץ על מנת לגדור, כשר": מי שפורץ פרצה בכותל ובדעתו לגדור אותה שוב, המים כשרים. "ואם גדר, פסול": אם אכן גדר אותה, המים נפסלו. "האוכל על מנת לקצות, כשר": מי שאוכל על דעת שיקצה תאנים לייבוש, המים כשרים. "ואם קצה, פסול": משעה שקצה בפועל, המים נפסלו. והחלק השלישי: "היה אוכל", היה בתוך סעודתו, "והותיר", ונשתייר בידו, "וזרק מה שבידו", והשליך את המותר שהחזיק "לתחת התאנה", לצל התאנה, "או לתוך המוקצה", או למקום שמקצים בו תאנים לייבוש, "בשביל שלא יאבד", כדי שלא יאבד, "פסול", המים פסולים.
פריצת גדר כדי לפתוח דרך
נצייר לעצמנו אדם המוליך את המים שמילא אל המקום שבו יינתן האפר, וכותל אבנים חוסם את דרכו. הוא פורץ בו פרצה כדי לעבור, וכל כוונתו לגדור אותה מיד לאחר שיעבור. הפריצה אינה מקלקלת דבר, שהרי נעשתה לצורך החטאת: בלעדיה לא יגיעו המים למקומם. וגם דעתו לתקן את הכותל אחר כך אינה הופכת את הפריצה למלאכה זרה. אבל אם באמת גדר את הכותל, אין בתיקון הזה שום תועלת למים. הרי הוא מלאכה בפני עצמה, והמים שהופקדו בידו נפסלים.
אכילה על מנת להקצות תאנים
המקרה השני עוסק באדם שלאחר שמילא את המים אכל מתאני חברו, ואכל אותן על דעת שיקצה אחר כך את תאניו של אותו אדם במוקצה, במקום שמקצים בו תאנים לייבוש (חוצה אותן ומכשירן לייבוש, או דורסן לעיגולי דבלה), בתשלום על מה שאכל. האכילה אינה מלאכה הפוגמת בחטאת; אדרבה, היא נותנת בו כוח לשאת את המים אל קידושם, ונמצא שהאכילה היא לצורך החטאת והמים כשרים.
ואם אכן הקצה את התאנים לייבוש קודם שניתן האפר, המים פסולים. מלאכה כזו אין לה שום עניין למים, וגם לא היה כל דוחק לעשותה באותה שעה: מה מנע ממנו לטפל בתאנים לאחר שיסתיים הקידוש? ומכיוון שהיה אפשר לדחות את המלאכה בנקל, עשייתה בזמן שהמים עדיין בידו הופכת אותה למלאכה זרה.
הצנעת מה שנשתייר בידו
המקרה האחרון הוא הדק שבשלושתם. היה אוכל, ונשתייר בידו מקצת ממה שנטל. מפני שלא רצה שיאבד, זרק אותו לצל התאנה או למוקצה, למקום שמקצים בו תאנים, כדי שיישמר. זריקת אוכל למקום שמירה היא מלאכה בעצמה, מעשה של שמירת פירות, והיא נעשית לצורך האוכל ולא לצורך החטאת. לפיכך המים פסולים.
שלושת המקרים יחד מחדדים אותו לימוד עצמו. פריצת גדר ואכילת תאנים, שנשמעות כמעשי חולין רגילים, כשרות כשהן האמצעי להביא את המים אל קידושם. ולעומתן גדירת הכותל, הקצאת התאנים, ואף זריקת שיירי פרי למקום משתמר, שנשמעות כמעט כלא כלום, פוסלות, לפי שהן משמשות דבר אחר ולא את מי החטאת. הכול תלוי בשאלה אחת: האם המעשה שייך לעבודת המים.