פרה, פרק ח, משנה יא. לאורך כל הפרק עוסקת המשנה בבירור השאלה מאילו מקורות מים מותר למלא את מי החטאת, כלומר את המים שלתוכם נותנים את אפר הפרה האדומה. משנתנו ממשיכה באותו עניין: היא מונה שני מקומות מים מסוימים, פוסקת בדין מים שנשתנו מראיהם, דנה במים המגיעים אלינו באמת המים ממעיין רחוק, ומסיימת במחלוקת בדין באר שנעכרו מימיה.
המשנה פותחת בשני מקומות מים מסוימים וקובעת שכל אחד מהם "כשרה", כלומר כשר למילוי מי חטאת. הראשון נקרא "באר אחאב". השני הוא "מערת פמייס", מערה שהיתה בדרום מערבו של הר החרמון, באזור נחל הבניאס. ואילו על הראשון שבשניים לא נשתמרה בידינו כל ידיעה היכן היה מקומו.
"המים שנשתנו ושנויין מחמת עצמן כשרין": מים שנשתנו, ושינויָם בא מחמת עצמם, כשרים. כלומר, מראה המים אינו כשהיה, אך לא נתערב בהם דבר מבחוץ שגרם לשינוי. מים כאלה כשרים עדיין לחטאת.
"אמת המים הבאה מרחוק כשרה": אמת מים המגיעה ממקום רחוק כשרה. אף שהמים שלפנינו עברו דרך ארוכה, והאמה נמשכת ממעיין שנמצא במקום אחר לגמרי, מותר למלא מהם לחטאת.
על כך מוסיפה המשנה תנאי: "ובלבד שישמרנה שלא יפסיקנה אדם", ובלבד שישמור עליה שלא יפסיק אותה אדם. צריך שיהיה אפשר לשמור על מהלך המים מן המעיין ועד למקום המילוי. החשש הוא שיבוא אדם ויפסיק את זרימת המים, ואז המים שממלאים מהם אינם מחוברים יותר למעיינם, והרי הם פסולים. צריך אדם לדעת שהמים שהוא ממלא זורמים בלי הפסק מן המעיין עצמו.
"רבי יהודה אומר, הרי היא בחזקת מותרת": רבי יהודה סובר שהאמה עומדת בחזקת היתר. לדעתו אין צורך להעמיד שומר בפועל, אלא מעמידים אותה על חזקתה שלא נפסקה, והמים כשרים.
מכאן עוברת המשנה לבאר שנפל לתוכה דבר: "חרסית או אדמה", שברי חרסים או גושי עפר. כשנופל לתוכה חומר כזה הוא מערבב את הרפש והחול שנחו בקרקעית הבאר, והמים נעכרים. דעת רבי ישמעאל היא "ימתין לה עד שתצל": ממתינים עד שהשקעים שוקעים שוב והמים חוזרים לצלילותם, ורק אז מותר למלא מהם.
אבל רבי עקיבא סובר ש"אינו צריך להמתין": אין צורך להמתין כלל, ומותר למלא מהם אף בעודם עכורים. וההלכה נפסקה כדברי רבי עקיבא.