פרה, פרק ז, משנה יא. כל הפרק הזה בנוי סביב עיקרון אחד: כל זמן שאדם עסוק במי חטאת (במילוי המים, בהבאתם ובקידושם באפר הפרה האדומה), אין הוא רשאי לפנות ולעשות מלאכה. כל מלאכה שאינה לצורך החטאת פוסלת את המים. רק מעשה שהוא עצמו חלק מן העיסוק במים, או שהוא זה שמאפשר את המילוי, אינו פוסל. משנתנו מיישמת את הכלל הזה על מעמד שכיח מאוד: שני אנשים העומדים יחד על המים, וכל אחד מסייע לחברו.
ואלו דברי המשנה, פסקה אחר פסקה. "שניים שהיו ממלאין לחטאת": שני אנשים עסקו במילוי מים לחטאת. "והגביהו זה על זה": הגביהו זה לזה את החביות. "ונטל זה לזה קוצו": או שאחד מהם הוציא קוץ מבשרו של חברו. ועכשיו הדין. "בקידוש אחד כשר": כשמדובר בקידוש אחד בלבד, המים כשרים. "בשני קידושין פסול": כשמדובר בשני קידושין נפרדים, פסולים. ואחר כך דעה חולקת. "רבי יוסי אומר", רבי יוסי סובר: "אף בשני קידושין כשר", שאף במקום שיש שני קידושין המים נשארים כשרים, "אם התנו ביניהן", בתנאי שהשניים סיכמו ביניהם על כך מראש.
קידוש אחד: הסיוע הוא חלק מן המילוי
נצייר את המקרה הראשון. שניהם ממלאים לקידוש אחד, כלומר תכולת שתי החביות תרוקן לכלי אחד, ובאותו כלי אחד יינתן האפר. הואיל והכול הולך לקידוש אחד, שני מעשי המילוי הם באמת מילוי אחד. וכשזה מגביה את חביתו של חברו על כתפו, או מוציא קוץ שמעכב אותו, אין הוא עושה מלאכה חוץ מן העניין כלל: הוא מטפל באותו מילוי עצמו שהוא שותף בו. הסיוע הוא לצורך החטאת, והמים כשרים.
שני קידושין: הסיוע לחברו הוא מלאכה זרה
נשנה עכשיו פרט אחד. כל אחד מילא את המים שלו, וכל אחד עתיד לקדש את מימיו בנפרד לעצמו. כאן מי שמגביה את חבית חברו, או שנוטל את הקוץ מבשרו של חברו, עשה דבר שאין לו שום שייכות למי החטאת שלו. זו מלאכה שנעשית לצורך אחר, ובאותו מעשה פסל את מימיו הוא. וכן להיפך אצל חברו. שני קידושין פירושם שני עניינים נפרדים, ומה שהוא צורך אצל האחד הוא מלאכה אצל השני, ולפיכך פוסקת המשנה פסול.
רבי יוסי: התנאי מחבר את השניים
רבי יוסי אינו מקבל שהמקרה הזה חייב להסתיים בפסול. אם התנו השניים מראש שכל אחד יסייע לחברו במילוי שלו, אז אף בשני קידושין המים כשרים. הטעם פשוט ואנושי מאוד: מכיוון שיש ביניהם הסכמה כזאת, הסיוע שאדם מסייע לחברו הוא גם סיוע לעצמו. אם יסרב להגביה את חבית חברו, לא יגביה חברו את חביתו. המילוי שלו עצמו תלוי באותה עזרה הדדית, ולכן הושטת היד היא באמת חלק מן העיסוק במי החטאת שלו, ולא מלאכה זרה לו.
נמצא שהמשנה מותחת קו דק אך ברור. מה שקובע אינו מידת המאמץ שבמעשה, ואף לא אם הוא נראה כמלאכה רגילה, אלא אם הוא שייך למילוי המים. הגבהת חבית יכולה להיות כשרה לחלוטין במערכת אחת ופוסלת במערכת אחרת, ותנאי שהתנו שני אנשים מראש יכול להפוך טובה שאדם עושה לחברו למעשה שהוא עושה לצורך חטאתו שלו.