פרה, פרק ז, משנה י. הפרק הזה מלווה את מי שממלא ומוליך את המים המיועדים להתקדש באפר פרה אדומה, ובודק מה פוסל את המים לפני נתינת האפר: עשיית מלאכה בשעה שהוא עסוק בהם, או היסח הדעת, שמסיח את דעתו מהם. משנתנו פותחת מצב חדש: המוליך אינו שומר את המים בעצמו אלא מוסר אותם לאדם אחר שישמור עליהם.
ובלשון המשנה: "המוסר מימיו לטמא", אדם שמסר את המים שמילא לשמירתו של מי שהוא בטומאה, הדין הוא "פסולין", שוב אין המים כשרים לשימוש. אבל "ולטהור", כשהמקבל טהור, הדין הוא "כשרין", המים עומדים בכשרותם. ובאה דעה חולקת. "רבי אליעזר אומר", רבי אליעזר סובר: "אף לטמא כשרין", אף המוסר לאדם טמא, המים נשארים ראויים, "אם לא עשו הבעלים" שום "מלאכה".
מסרם לטמא
אדם מילא את המים לשם קידוש, כלומר כדי לתת בהם את האפר, ומסר אותם לאדם טמא שישמור עליהם. שמירה כזו אינה מועילה כלום. מי שהוא עצמו טמא לא ישמור על המים כדרך שצריך לשמור עליהם, ונמצא שהמסירה הותירה את המים בלא שומר כראוי והם נפסלים.
מסרם לטהור
כשהמקבל טהור, המים נשארים בכשרותם, וכאן מעלה המשנה נפקא מינה חשובה. מרגע שהמים עברו לשמירתו של השומר הזה, הוא נכנס במקום הבעלים לגביהם. אם עכשיו ילכו הבעלים ויתעסקו במלאכה, אין בכך פגם במים כלל, שהרי חובת השמירה יצאה מידיהם ומוטלת על האחר. ולהפך, מלאכה שעשה השומר היא זו שתפסול אותם, שכן האחריות נעשתה שלו.
שיטת רבי אליעזר
לדעת רבי אליעזר, מים שנמסרו אפילו לאדם טמא יכולים להישאר ראויים, בתנאי אחד: שהבעלים לא עשו מלאכה. וטעמו, שבעלים שלא עשו דבר שיסיח את דעתם מעולם לא הסיחו דעתם מן המים, ונמצא שהמים עומדים בשמירתם שלהם אף על פי שמסרום. לפיכך, כל זמן שלא עשו מלאכה בפרק הזמן שקדם לקידוש, המים כשרים; ואם התעסקו במלאכה, נפסלו.
שני חלקי המשנה מצטרפים אפוא לרעיון אחד. הכול תלוי במי נושא באחריות על המים באותה שעה. במקום שהמים ניתנו לידי שומר טהור, מעשיו של השומר הם הקובעים, ומעשי הבעלים שוב אינם משפיעים עליהם. במקום שהמסירה היתה למי שהוא טמא ואין בה שמירה של ממש, המים עדיין תלויים בזהירותם של הבעלים עצמם, ורבי אליעזר מלמד שהמשך תשומת לבם, המתבטא בכך שנמנעו מכל מלאכה, הוא ששומר על כשרות המים.