פרה, פרק י"ב, משנה י'. פרק זה עוסק בפרטים המעשיים של הזיית מי חטאת, מי הפרה האדומה, על אדם או על כלי הטעונים טהרה. משנתנו פותחת במחלוקת בית שמאי ובית הלל בכלי שיש בו שני חלקים, ומשם עוברת לשאלה מי כשר לעשות את ההזאה.
כיסוי המחובר למחם
המשנה מציגה את המקרה: "כסוי מחם שהוא מחובר לשלשלת", כיסויו של המחם (קומקום) שהוא מחובר אל המחם בשלשלת. אין הכיסוי מונח עליו בלבד, אלא מצורף בפועל לגוף הכלי. האם שני החלקים נחשבים גוף אחד או שני גופים?
הדעה הראשונה המובאת היא דעת בית שמאי, המחלקים בין שני תחומי הלכה. לעניין טומאה, השלשלת עושה את הכיסוי והמחם לגוף אחד: "חבור לטומאה". אבל לעניין הזיית הטהרה הם נשארים נפרדים זה מזה: "ואינו חבור להזיה". הנפקא מינה למעשה: טומאה שנגעה בכיסוי מתפשטת אל המחם, וטומאה שנגעה במחם מתפשטת אל הכיסוי, שהרי לעניין זה הם דבר אחד. אך הזאה שנעשתה על אחד מהם אינה מועילה כלום לחברו, והוא נשאר טמא עד שיזו עליו בפני עצמו.
"בית הלל אומרים: הזה על המחם, הזה הכסוי". בית הלל סוברים שכאן החיבור אכן מועיל להזאה בכיוון אחד. אם הזה על המחם, הכיסוי נכלל עמו ונחשב כמי שהוזה אף הוא, שהרי הוא מחובר לכלי העיקרי. אבל אם הזה על הכיסוי בלבד, לא הוזה המחם.
מי כשר להזות
עתה קובעת המשנה כלל, ועמו רשימה קצרה של יוצאים מן הכלל: "הכל כשרים להזות", כל אדם כשר להזות, "חוץ מטומטום ואנדרוגינוס", לבד מטומטום ואנדרוגינוס, ועוד "ואשה", אשה, "ותינוק שאין בו דעת". טומטום הוא מי שאין מינו ניכר כלל, ואין בידינו לקבוע אם הוא זכר או נקבה; אנדרוגינוס יש בו סימני שניהם. והמקרה האחרון ברשימה הוא תינוק קטן שעדיין לא הגיע לכלל דעת, ההכרה הנדרשת במה שהוא עושה.
שני תנאים עולים מרשימה זו. ראשית, המזה צריך שתהיה בו דעת: עליו לדעת מה הוא עושה, ולפיכך תינוק שאין בו אותה הכרה אינו יכול להזות. שנית, הפסוק מדבר באיש, ולכן צריך שהמזה יהיה איש. מטעם זה נתמעטו האשה, הטומטום והאנדרוגינוס.
עד כמה רשאית אשה לסייע?
אשה פסולה להזות, ואף על פי כן אין היא מנועה מלהשתתף בהכשרת המעשה. "האשה מסעדתו ומזה": היא מסדרת לו את העניינים ומכינה אותו למלאכה, וההזאה עצמה נעשית על ידו. ואף למעלה מזה, כמו שמוסיפה המשנה: "ואוחזת לו במים", אוחזת בידיה את כלי המים בשבילו, "והוא טובל ומזה", והוא טובל את האזוב באותם מים ועושה את ההזאה.
אבל יש גבול. "אם אחזה בידו, אפילו בשעת הזיה, פסול". אם אחזה בידו, ואפילו רק בשעת ההזאה עצמה ולא בשעת הטבילה ושאר ההכשרות, ההזאה פסולה. משעה שידה מצטרפת לידו בגוף המעשה, הרי כאילו השתתפה בהזאה, ואשה אינה כשרה להזות.
המהר"ם מבאר שסיפא זו מדברת באשה המסייעת לתינוק, כלומר תינוק שיש בו דעת ולפיכך הוא כשר להזות. רשאית היא לאחוז לו את המים, אך אינה רשאית לאחוז בידו בשעה שהוא מזה. וכל שכן שאותו דין נוהג כשהיא מסייעת לגדול, ממש כמו שלימדתנו המשנה.