פרה, פרק ט, משנה ט. הפרק כולו עוסק בדרכים השונות שבהן מי חטאת, המים שנתקדשו באפר פרה אדומה, נפסלים, ושואל איזו טומאה נשארה בתערובת הפסולה. משנתנו מציגה מקרה שבו האפר היה כשר לגמרי, אבל המים שתחתיו לא היו כשרים.
המשנה פותחת: "אפר כשר שנתנו על גבי המים שאינן ראויין לקדש", אפר כשר שאדם נתן אותו על מים שאינם ראויים למעשה הקידוש. בתערובת כזו פוסקת המשנה: "מטמאין את הטהור לתרומה", היא מטמאת את מי שטהרתו מגיעה רק לרמת תרומה, וזאת "בידיו ובגופו", בין שהמגע היה בידיו ובין שהיה בגופו. ואילו "את הטהור לחטאת", מי שעומד בטהרה הנדרשת לחטאת, ההלכה היא "לא בידיו ולא בגופו": אין הטומאה מגיעה אליו לא דרך ידיו ולא דרך גופו.
העיקרון שמאחורי ההלכה
קידוש המים מצריך מים הראויים לשימוש זה, וכאן צורף האפר למים שאינם יכולים לשמש לכך, ולכן לא נוצר דבר שראוי להזאה. אף על פי כן, הפסול אינו מבטל את הטומאה שיש במי חטאת מצד עצמם. מי חטאת אמיתיים מטמאים במגע באדם או בכלי, אף בשיעור קטן ממה שנדרש להזאה, ואילו מי שמחזיק בטהרה שהחטאת דורשת אינו נטמא מהם כלל. מים שנפסלו שומרים בדיוק על אותה תכונה.
שני האנשים שבמשנה
לפיכך אדם שטהור רק בדרגה הנדרשת לתרומה נטמא מן התערובת הזו, בין שהגיעה לידיו ובין שנגעה בגופו, והוא עצמו מטמא את התרומה.
לעומתו, אדם שטהור בדרגה הנדרשת לחטאת אינו נפגע כלל. לא מגע בידיו ולא מגע בגופו מטמאים אותו.
הלימוד של המשנה הוא שפגם בהכנת מי חטאת מוציא אותם מכלל כשרות להזאה, אך משאיר את טומאתם בתוקף מלא, ושהטהרה הגבוהה של חטאת נשארת מחסום שלם בפניה.