פרה, פרק ח, משנה ט. חלק זה של הפרק עוסק בשאלה מעשית אחת: אילו מים כשרים לשאיבה לצורך מי חטאת, המים שאפר הפרה האדומה מושם בהם? לא כל מקור מים ראוי לכך, והמשנה שלנו פוסלת בשמם שני סוגי מים.
פותחת המשנה: "המים המוכים פסולין", מים שהוכו אינם כשרים. ומיד היא מגדירה את המונח: "ואלו הן המוכין? המלוחין והפושרין", אלו הם המים המוכים: מים מלוחים ומים פושרים. מעיין שמימיו עולים מלוחים, או מעיין שמימיו עולים פושרים ולא צוננים ורעננים, נחשב כמים שהוכו, שנפגמו בטבעם עצמו, ואין להשתמש בהם לחטאת.
אחר כך עוברת המשנה לפסול שני: "המים המכזבים פסולין", מים מכזבים פסולים. ומהם מים מכזבים? "המכזבים אחד בשבוע", מים שפוסקים פעם אחת בתוך שבע שנים. מעיין אמור להיות מקור של מים חיים, מים הנובעים בזרימה מתמדת. אם ידוע על מעיין זה שהוא פוסק פעם אחת בתוך שבע שנים, הרי הוכיח על עצמו שאינו בר סמכא, והוא פסול למי חטאת. מעיין שהפסקתו באה בהפרשי זמן ארוכים מזה אינו מוגדר כמים מכזבים, והוא נשאר כשר.
סעיף נוסף עוסק במעיין הפוסק מחמת גורמים חיצוניים שנכפו עליו. המשנה מדברת על מים הפוסקים "בפולמסיות", בשעת מעבר צבאות, "ובשני בצרון", בשנים שהגשמים נעצרים; והדין במעיין כזה הוא "כשרין", כשר, ורבי יהודה "פוסל". צבא העובר באזור שואב בכמויות גדולות מכל מעיין שהוא מוצא, ואף עלול להשחיתו תוך כך, וכשהשמים מונעים גשם יורדים מפלסי המים והמעיינות מתמעטים. אין באחת מן ההפסקות הללו גילוי של פגם עצמי במעיין; המעיין רק נלחץ מחמת התנאים שסביבו. משום כך המשנה מכשירה אותו לשימוש. רבי יהודה סובר להפך ופוסק שאף מעיין כזה פסול.
נמצא שהמשנה נתנה לנו שני מבחנים נפרדים למי חטאת: המים צריכים להיות תקינים באיכותם, לא מלוחים ולא פושרים, והמעיין צריך להיות אמין בזרימתו, ולא כזה שפוסק בתוך מחזור של שבע שנים.