פרה, פרק ז, משנה ט. הפרק הזה עוסק בזהירות הנדרשת ממי שממלא ונושא את המים שעתידים להתערב באפר הפרה האדומה. שני דברים עלולים לקלקל את המים לפני שנתן בהם את האפר: עשיית מלאכה אחרת בשעה שהוא עסוק בהם, והסח הדעת, כלומר שדעתו מתפנה מן העיסוק שלו. משנתנו מונה רשימה של מעשים שהנושא עשוי לעשות בדרכו, ושואלת אילו מהם פוסלים את המים ואילו מותירים אותם כשרים.
לשון המשנה: "מי שהיו מימיו על כתפו, והורה הוראה, והראה לאחרים את הדרך, והרג נחש ועקרב, ונטל אוכלים להצניעם, פסול", כלומר מי שהמים על כתפו ופסק הלכה, או הראה לאחרים את הדרך, או הרג נחש או עקרב, או נטל אוכלים כדי להצניעם, מימיו פסולים. "אוכלים לאוכלן, כשר", ואם נטל את האוכלים כדי לאוכלם, המים כשרים.
מדוע המעשים האלה פוסלים
נעיין במקרה הראשון. הכד מונח על כתפו, ואדם בא לפניו בשאלה והוא משיב לו: מה אסור ומה מותר, מה טמא ומה טהור, או דין של ממון בין שני בעלי דין. או שעובר אורח שואל אותו כיצד להגיע למקומו והוא מורה לו את הדרך. או שנחש או עקרב עוברים לפניו והוא הורג אותם. או שהוא רואה אוכלים מונחים ונוטל אותם בידו כדי להצניעם לזמן אחר. בכל אחד מן המעשים האלה פנה לעניין אחר בשעה שהוא עדיין אחראי על המים, ולפני שניתן בהם האפר. פנייה זו היא הסח הדעת, הפסקה באותה כוונה שהמים תובעים, ובכך נפסלו המים.
אוכלים לאכילה, ונחש בדרך
ומדוע שונים אוכלים שנטלם כדי לאוכלם? מפני שהאכילה אינה יציאה מן השליחות אלא סיוע לה. האוכל מחזק אותו להמשיך ולשאת את מי החטאת, ונמצא שהוא חלק מן העיסוק ולא מתחרה בו. אין כאן הסח הדעת ואין כאן מלאכה, והמים נשארים כשרים.
ומאותו יסוד ממשיכה המשנה: "הנחש והעקרב שהיו מעכבין אותו, כשר", כלומר אם הנחש או העקרב עיכבו אותו וחסמו את הדרך שהיה צריך ללכת בה, והרג אותם, המים כשרים. הריגתם לא הייתה הפניית תשומת לב מעבודתו, אלא היא עצמה מה שאיפשר לעבודתו להימשך.
הכלל של רבי יהודה
ומכאן מנסחת המשנה את היסוד שבבסיס הדברים: "אמר רבי יהודה: זה הכלל, כל דבר שהוא משום מלאכה, בין עמד בין לא עמד, פסול. דבר שאינו משום מלאכה, עמד פסול, ואם לא עמד, כשר". אמר רבי יהודה: זה הכלל, כל דבר שיש בו אופי של מלאכה פוסל את המים, בין אם עמד בשבילו ובין אם לא עמד. וכל דבר שאינו בגדר מלאכה פוסל רק אם עמד בשבילו, ואם לא עמד, המים כשרים.
במילים אחרות, מלאכה ממש מקלקלת את המים בין אם עיכבה אותו ובין אם לא. ומעשה שאינו מלאכה תלוי כולו בשאלה אם הפסיק אותו: אם עמד והמים התעכבו, אותה עמידה היא הסח הדעת והמים פסולים, אבל אם לא הפסיק את הליכתו, או שמה שעשה הוא עצמו מה שאיפשר לו להמשיך, המים כשרים. וההלכה כדברי רבי יהודה.
נמצא שהמשנה הזאת מותחת קו דק ומלמד. לא העשייה כשלעצמה מקלקלת את מי החטאת, אלא עשייה שמושכת את הנושא מן התפקיד שהופקד בידו. מה שמשרת את השליחות, אכילה שמחזקת אותו, סילוק בריה ארסית מדרכו, הוא חלק מן השליחות עצמה. ומה ששייך לעניין אחר, אפילו עניין חשוב כמו מענה בהלכה או הצנעת אוכלים, מפנה את דעתו למקום אחר, והמים שוב אינם ראויים לשימוש.