פרה, פרק ה, משנה ט. הפרק עוסק בכלים שבהם מכינים את מי הפרה האדומה, ומשנתנו שואלת שאלה על זהותו של הכלי: כשמקווה מים אחד שוכן חלקו בבית קיבול זה וחלקו בבית קיבול אחר, האם לפנינו כלי אחד שבתוכו מים הכשרים לקידוש, או שני כלים שהמים המשותפים אינם שייכים לא לזה ולא לזה?
המשנה מביאה שלושה מקרים. "שתי אבנים שהקיפן זו לזו ועשאן שוקת": שתי אבנים שאדם הצמיד אותן זו לזו, כדי שהחלל שביניהן ישמש שוקת. "וכן שתי עריבות": וכך גם שתי עריבות של לישה שהועמדו זו בצד זו, והמים נמשכים מזו לזו. "וכן השוקת שנחלקה": וכך גם שוקת אחת שנסדקה ונחלקה לשני חלקים, והם עדיין עומדים יחד.
בשלושת המקרים הדין אחד: "המים שביניהם אינם מקודשים". כל מים שממלאים את החלל המשותף פסולים מלתת בהם את האפר. למראית העין אכן נראה כאן מקווה מים אחד ורצוף, אך מבחינת ההלכה אין כאן כלי כלל. כל שנעשה הוא שהוצבו שני דברים עומדים בפני עצמם זה בצד זה, והקירבה בלבד אינה הופכת שני עצמים לכלי אחד.
ועכשיו נותנת המשנה את התיקון. "עשאן בסיד או בגפסיס": חיבר את שני החלקים זה לזה בסיד או בגבס, "והן יכולות להנטל כאחת", כך ששניהם יכולים להיות מורמים כחתיכה אחת. במקרה כזה מלמדת המשנה: "המים שביניהם מקודשים", כל המים העומדים בחלל המשותף כשרים לקבל את האפר.
המבחן, אם כן, הוא אם שני החלקים נעשו באמת אחד. משעה שדיבקם בסיד או בגפסיס, הרמת האחד מעלה עמה גם את חברו; שניהם נעים יחד כגוף אחד. זה סימנו של כלי אחד, והמים שבתוכו כשרים להתקדש באפר. בלי אותו חיבור, כמה שיהיו שני החלקים דחוקים ומהודקים זה לזה, הם נשארים שניים, והמים העומדים ביניהם אינם יכולים להתקדש.