פרה, פרק י"ב, משנה ט. המשניות החותמות את הפרק עוסקות בדין חיבור: מתי שני חלקים של חפץ נחשבים ליחידה אחת? לשאלה זו שני יישומים נפרדים, ולא תמיד התשובה בהם זהה. יש חיבור לעניין טומאה, כלומר שהטומאה הנוגעת בחלק אחד מתפשטת גם לחלק האחר, ויש חיבור לעניין הזאה, ההזאה של מי החטאת, כלומר שההזאה על חלק אחד מטהרת את הכל. משנתנו מונה שורה של דברים שהם חיבור לעניין הראשון אבל לא לעניין השני.
הרשימה
"הצלים שבקנתל": הקנתל הוא מסגרת העץ הקשורה על גב החמור לנשיאת משא, והצלים הם הסלים התלויים ממנה, אחד מכל צד.
"והמטה של תרבל": מיטת הדיש, המסגרת שעליה יושב או נשען העובד בשעת הדישה.
"וקרן של כליבה": חלק הפינה של הכליבה, המיטה שנושאים בה את המת בלוויה.
"וקרנין של יוצאי דרכים": הקרניים שנושאים הולכי הדרכים, ובהן שואבים מים ושותים.
"ושלשלת המפתחות": השרשרת שהמפתחות מושחלים בה.
"ושלל הכובסים": התפרים הרפויים שהכובסים תופרים לזמן מה.
"והבגד שהוא תפור בכלאים": בגד שחלקיו נתפרו זה לזה בכלאים, צמר ופשתים יחד.
ההלכה
על כל אלו אומרת המשנה: "חיבור לטומאה ואינו חיבור להזאה". חיבור הם לטומאה, שאם נטמא חלק אחד נטמאים עמו שאר החלקים, דווקא משום שרואים אותם כמחוברים. אבל אינם חיבור להזאה: אין די בכך שיכוון את מי החטאת אל אחד החלקים ויחשוב שהכל נטהר, אלא כל חלק וחלק צריך לקבל את ההזאה כדי שיטהר.
נמצא שהמשנה מלמדת הבחנה מדודה. אלו חיבורים רפויים דיים שאינם עושים את החלקים לכלי אחד ממש לעניין טהרה, ועם זאת ממשיים דיים שהטומאה עוברת בהם בחופשיות. לעניין טומאה התורה מחמירה ורואה את החלקים כאחד, ולעניין סילוק הטומאה צריכה ההזאה להגיע אל כל חלק בפני עצמו.