פרה, פרק י"א, משנה ט'. זו המשנה החותמת את הפרק, והיא פונה אל הכלי שבו נעשית כל הטהרה: האזוב, שטובלים אותו במי חטאת ומזים בו על האדם או על הכלי שנטמאו. כאן מלמדת אותנו המשנה איזה אזוב כשר לכתחילה למצווה, ומה עדיין מועיל בדיעבד.
המשנה פותחת בקביעת הצורה המינימלית של הצמח. "מצות אזוב שלושה קלחים": לקיום המצווה דרוש אזוב שיש בו שלושה קלחים, כלומר שלושה ענפים עציים. "ובהם שלושה גבעולין": על אותם קלחים צריכים להיות שלושה גבעולים. לפי הדעה הראשונה החשבון פשוט, גבעול אחד לכל קלח, כך ששלושה קלחים נותנים שלושה גבעולים בסך הכול. דמיינו ענפון עצי קטן שממנו עולה גבעול פורח אחד. החלק העצי התחתון הוא מה שהמשנה קוראת לו קלח, והגבעול היוצא ממנו הוא הגבעול. אספו שלושה ענפונים כאלה, שעל כל אחד מהם גבעול אחד, ויש לכם אזוב העומד בדרישה.
"רבי יהודה אומר: שלושה שלושה." רבי יהודה מעלה את הדרישה במידה ניכרת. לדעתו כל אחד משלושת הקלחים צריך לשאת בעצמו שלושה גבעולים נפרדים, כך שהענף אינו נמנה לפי פרח אחד אלא לפי שלישייה של גבעולים.
עכשיו מתארת המשנה את אופן הטיפול בצמח. "אזוב שיש בו שלושה קלחים": כשלפניו אזוב שיש בו שלושת הקלחים הנדרשים, "מפסקו ואוגדו", הוא מפריד את הקלחים זה מזה ואחר כך אוגד אותם לאגודה אחת. טיפול זה בשני שלבים, תחילה ההפרדה ואחר כך האגידה, הוא קיום המצווה לכתחילה.
אבל מה אם ההכנה לא הושלמה? "פסקו ולא אגדו", הפריד את הגבעולים אך לא אגד אותם; "אגדו ולא פסקו", אגד אותם אך לא הפריד; "לא פסקו ולא אגדו", לא עשה לא זה ולא זה. בכל המקרים האלה פוסקת המשנה "כשר": בדיעבד האזוב כשר לשימוש.
הפרק נחתם בדעת רבי יוסי. הוא קובע את הבסיס באותם מונחים, "מצות אזוב שלושה קלחים, ובהם שלושה גבעולין": שלושה קלחים ובהם שלושה גבעולים. לזה הוא מצרף קולא. "ושייריו שניים": אם נתמעט הצמח עד שנשארו רק שני גבעולים שלמים, "וגרדומיו כל שהוא", והשלישי נשחק ולא נשאר ממנו אלא גרדום, לא איבד האזוב את כשרותו וניתן להשתמש בו.
מניין שתי הדרישות הללו, שיהיו שלושה ושיהיו אגודים? הן נלמדות בגזירה שווה מלשון "לקיחה", המופיעה כאן ומופיעה גם בפסח, שם אומרת התורה ליקח אגודת אזוב כדי לתת את הדם. בפסח האגודה היינו שלושה קלחים, שאין אגודה פחותה משלושה, ובפסח הקלחים נאגדים יחד לאגודה. אף כאן כך: שלושה קלחים, ואגודים יחד.
פרט מעשי בעניין ההפרדה. אם חתכו את הקלחים אך לא חתכו אותם עד סופם, כך שהם עדיין מחוברים זה לזה בקליפת הצמח, זהו בדיוק המקרה שהמשנה קוראת לו "אגדו ולא פסקו", אגוד ולא מופרד. כך כותב תוספות רבי עקיבא איגר.
ומהו שיעור ה"גרדום", אותו שיריים שרבי יוסי מכשיר? הרמב"ם נותן בו שיעור: הנשאר צריך להיות טפח לפחות כדי שייחשב כלל.
ולסיום, שימו לב ליחס שבין שתי הדעות בנקודה זו. רבי יוסי דורש שיישארו שני גבעולים שלמים ומתיר שרק אחד מהם יתמעט לגרדום. הדעה הראשונה במשנה מקילה עוד יותר, וסוברת שאף גבעול אחד שנשאר עם שני גרדומים מכשיר את האזוב להזאה.