פרה, פרק ט, משנה ח. הפרק כולו עוסק בגורלם של מי חטאת, אותם מים חיים שנתנו בהם את אפר הפרה האדומה, כאשר אירע בהם קלקול. משנתנו מביאה שני קלקולים שונים ושואלת על שניהם את אותה שאלה עצמה: את מי המים הללו מטמאים? והיא מבחינה הבחנה חדה בין אדם שטהרתו במידה הנדרשת לתרומה לבין אדם שטהרתו במידה החמורה יותר הנדרשת לחטאת.
המקרה הראשון פותח במים שיצאו מכלל כשרות: "מי חטאת שנפסלו", מי חטאת שנעשו פסולים. מים כאלה, קובעת המשנה, "מטמאין את הטהור לתרומה", מטמאים אדם שטהרתו מגיעה רק כדי המידה שהתרומה תובעת, וזאת "בידיו ובגופו", בין שנגע בהם בידיו ובין שנגע בהם בשאר גופו. אבל מי שהגיע לטהרה החמורה של חטאת, "ואת הטהור לחטאת", אין המים הללו פוגעים בו כלל: "לא בידיו ולא בגופו", לא בדרך ידיו ולא בדרך גופו.
המקרה השני תלוי בתיבה אחת, "נטמאו": המים עצמם קיבלו טומאה. גם כאן ההלכה היא ש"מטמאין את הטהור לתרומה", מטמאים את מי שטהרתו מגיעה רק כדי מדרגת התרומה, "בידיו ובגופו", בנגיעת ידיו וכן בנגיעת גופו. ואולם לגבי הטהור לחטאת נחלק הדין: "ואת הטהור לחטאת בידיו", ידיו נטמאות, "אבל לא בגופו", אך גופו אינו נטמא.
הכלל שברקע
תחילה יש להקדים רקע. מי חטאת שנתקדשו באפר מטמאים במגע אפילו בשיעור קטן מכדי הזאה, ומטמאים בין אדם בין כלים. ואף על פי כן, מי שמצב טהרתו עומד במידה שהחטאת תובעת אינו נפגע מן המים הללו כלל: אין הם מטמאים אותו לא במגע ולא במשא.
בהיקפה של אותה חסינות נחלקו הדעות. לדעת הרמב"ם היא חלה רק בשעה שהאדם עוסק במעשה ההזאה עצמו; אם אחז במים או נשא אותם לצורך אחר, שאינו קשור להזאה, הרי הוא נטמא. הרא"ש אינו מעמיד תנאי כזה: הטהור לחטאת אינו נפגע מן המים אף כשמגעו או משאו אינם משמשים שום עניין הקשור בהזאה. במקום אחר, לעומת זאת, משתמע מן הרא"ש שטהרה זו פועלת רק בתחומה של החטאת עצמה, כלומר שהאדם יכול עדיין למלא את המים, לקדשם ולהזות מהם, ולכל שאר הדברים הוא נחשב טמא. הגר"א פוסק כרא"ש ומנסח את הכלל בלשון הרחבה ביותר: מי חטאת אינם מטמאים אלא את מי שטמא לחטאת, ולעולם אינם מטמאים את הטהור לחטאת.
מים שנפסלו
לאור זאת מתבארת הבבא הראשונה שבמשנתנו. מי חטאת שנפסלו אינם מאבדים בכך את כוחם לטמא; דינם שווה לגמרי לדין מי חטאת כשרים. לפיכך מי שטהור רק כדי מדרגת התרומה נטמא מהם בין שנגע בהם בידיו בין שנגע בהם בשאר גופו, ומי שטהור לחטאת אינו נפגע מהם כלל.
מים שנטמאו
הבבא השנייה עוסקת במים שנטמאו הם עצמם, וכאן ההלכה משתנה. מים כאלה נכנסים עתה לכלל דין משקין טמאים, ומשקין טמאים מטמאים את הידיים. לפיכך אף מי שטהור לחטאת, ידיו נטמאות במגען בהם; ובענייני חטאת, משנטמאו ידיו של אדם, הרי כל גופו נחשב טמא. אבל מגע בגופו מניח אותו בטהרתו, שכן משקין טמאים אינם מטמאים את הגוף עצמו במגע. והטהור לתרומה בלבד, מובן שנטמא בשני האופנים.
נמצא שהמשנה מלמדת שני דברים בבת אחת: הפסול אינו מפחית מטומאתם של מי חטאת, ואילו טומאה שנכנסה במים מוסיפה בהם אופן טימוא חדש ואחר, כזה שמגיע אף לידיו של הטהור לחטאת.