פרה, פרק ח, משנה ח. כאן נפתח נושא חדש, ושאר המשניות בפרקנו מוקדשות להגדרת מים חיים, כלומר מי מעיין, שרק בהם מותר להשתמש לעשיית מי החטאת יחד עם אפר הפרה האדומה. שאלת משנתנו היא כיצד לסווג את הימים: האם ההלכה רואה בהם מקווה, או מעיין?
ומדוע יש לדבר חשיבות כה גדולה? משום שיש טהרות הנעשות במים חיים ובהם בלבד: קידוש מי החטאת, טבילת זב, וטהרת המצורע בשתי הציפורים. ומלבד המקרים הללו, מקווה ומעיין נחלקים בנקודה יסודית: מקווה מטהר רק כאשר מימיו מכונסים ועומדים במקומם, ואילו מי מעיין מטהרים גם כשהם נמשכים והולכים, זוחלין.
רבי מאיר: כל הימים מקווה
המשנה פותחת בדברי רבי מאיר: "כל הימים כמקוה, שנאמר, ולמקוה המים קרא ימים", כל ים דינו כדין מקווה, שהרי נאמר בפסוק "ולמקוה המים קרא ימים". אלו דברי רבי מאיר.
לשיטה זו, כל ים נוהג בו דין מקווה ולא דין מעיין. ומכאן שאין מקדשים מי חטאת מאף ים, ואין זב טובל בו, ואין מביאים ציפורי מצורע במי הים, שכל אחד מן המעשים הללו טעון מים חיים ממעיין. אבל כל שאר מי שנטמא ובא לטבול, הים משמש לו כמקווה: מטהר במקום שהמים עומדים בו במנוחה, ואינו מטהר במקום שהמים זוחלים.
רבי יהודה: רק הים הגדול
רבי יהודה מצמצם את הדין במידה רבה: "הים הגדול כמקוה", הים הגדול, הוא האוקיינוס, הוא שדינו כמקווה. "לא נאמר ימים" לשון רבים כדי לרבות כל ים שבעולם; הכתוב מדבר בים הגדול לעצמו, אותו ים שכל הנהרות הולכים אליו, "אלא שיש בו" (באותו ים גדול) "מיני ימים הרבה", שהרי הוא כולל בתוכו מיני ימים שונים ומשונים.
רבי יוסי: מטהרים אף בזוחלין, ואף על פי כן פסולים למים חיים
שיטה שלישית היא שיטת רבי יוסי: "כל הימים מטהרין בזוחלין", כל הימים מטהרים אף במקום שמימיהם נמשכים והולכים ולא רק במקום שהם עומדים, ובעניין זה דינם כמעיין. ואף על פי כן, "ופסולין לזבים, ולמצורעים, ולקדש מהן מי חטאת": אין זב טובל בהם, ואין מביאים בהם ציפורי מצורע, ואין מקדשים מהם מי חטאת, שכן שלושת אלו טעונים מים חיים ממש הנובעים ממעיין.
נמצא שמשנתנו מניחה בידינו שלוש דעות במעמדם של הימים, ועמן את הכלל שילווה אותנו בהמשך הפרק: אין מקדשים מי חטאת אלא במים חיים, ומעתה עלינו ללמוד אילו מים בדיוק זוכים לשם זה.