פרה, פרק ז, משנה ח. פרק זה מלמד שהעוסק במילוי מי חטאת, בקידושם באפר או בהזאתם, אינו רשאי לפנות לשום מלאכה שאינה מצורכי העבודה. מעשה המשמש את עבודת הקודש הוא חלק מן המצווה; מעשה שאינו משמש אותה הוא מלאכה, ומלאכה באמצע התהליך פוסלת את המים. משנתנו מציגה שני מקרים שבהם הגורם המכריע אינו מה שעשה האדם, אלא מה שהיה בדעתו בשעת מעשה.
המצניע את החבית וכופה אותה כדי שתתנגב
חציה הראשון של המשנה פותח ב"המצניע את החבית", אדם שמניח את חביתו במקום מוצנע ומוגן, והטעם נאמר במשנה: "שלא תישבר", כדי שלא יישבר הכלי. ואחר כך מציעה המשנה נוסח שני לאותו מקרה עצמו: "או שכפה על פיה", שהפך את החבית על פיה, ומטרת הדבר: "על מנת לנגבה", כדי שתתנגב. מכאן מתחלקת ההלכה לפי מה שעמד בדעתו. אם כוונתו הייתה "למלא בה", להשתמש באותה חבית להמשך המילוי מן הבאר, הדין "כשר", והמים שכבר מילא עומדים בכשרותם. אבל אם כוונתו הייתה "להוליך בה את הקידוש", שיהיה לו כלי מוכן להוליך בו מים שכבר נתערבו באפר, הדין "פסול", והמים נפסדו.
וזו התמונה: אדם מילא את חביתו מן הבאר ושפך את תכולתה לשוקת שבה ייעשה הקידוש, עירוב האפר במים. עכשיו נשארה בידו חבית ריקה. אפשר שיניח אותה במקום מוגן כדי שלא תישבר, ואפשר שיהפוך אותה, ייתן לשארית המים לזוב, ויניח אותה נשענת על פיה כדי שתתנגב במהרה.
אם כוונתו הייתה להכין את החבית להמשך המילוי, כדי שיוכל להעלות עוד מים לצורך הקידוש, מעשהו שייך למילוי עצמו, והמים שמילא נשארים כשרים. אבל אם כוונתו הייתה שתהיה החבית מוכנה להוליך בה את המים לאחר שכבר נתערבו באפר, הרי המעשה שעשה לא הועיל למילוי כלום. זו מלאכה שאינה מצורכי העבודה, והמים שכינס פסולים.
פינוי החרסים מתוך השוקת
הדין השני שבמשנה פותח ב"המפנה חרסין", המסלק שברי חרס, "מתוך השוקת", מן השוקת. אם עשה כן "בשביל שתחזיק מים הרבה", כלומר כדי שתוכל השוקת להחזיק מים מרובים יותר, הדין "כשרין", והמים בכשרותם. ואחר כך מוסיפה המשנה את המקרה שכנגדו: "ואם בשביל", ואם טעמו היה "שלא יהו מעכבין אותו", שלא יעכבו החרסים ויפריעו לו, "בשעה שהוא זולף את המים", בשעה שהוא בא לזלוף ולשפוך את המים, הדין "פסול", והמים נפסלים.
גם כאן מדובר בזמן שבין מילוי המים לקידושם. נצטברו חרסים בשוקת והם תופסים מקום. אם אדם מסלק אותם כדי שתוכל השוקת להחזיק כמות גדולה יותר של מי חטאת, מעשהו משמש את המילוי, אין זו מלאכה, והמים נשארים כשרים.
אבל אם הוא מפנה אותם לצורך השלב הבא, שלא יעכב אותו דבר בשעה שיבוא לזלוף את המים ולהזות מהם, נשתנתה התמונה. דעתו נתונה להזאה: מקצת המים שבשוקת נתקדשו והוא רוצה להזות מהם. ויש מפרשים שמדובר בזליפת המים מן השוקת לכלי אחר. כך או כך, פינוי החרסים לא הועיל למילוי המים כלום, ונמצא שהוא מלאכה שאינה מצורכי העבודה, והמים נפסלים.
שני חצאי המשנה מלמדים אותו דבר מפליא עצמו. שני אנשים עשויים לעשות מעשה זהה, במקום זהה ובשעה זהה, ואצל האחד נשארים המים כשרים ואצל חברו הם נפסדים. הכל תלוי בשאלה אם המעשה היה לצורך העבודה שבידו.