פרה, פרק ה, משנה ח. הפרק עוסק בכלים המשמשים למי חטאת, המים המתקדשים באפר הפרה האדומה. משנתנו שואלת שאלה בגדרי כלי: מתי שני חללים נחשבים כשני כלים נפרדים, ומתי רואים אותם כאחד?
המשנה פותחת: "שתי שקתות שבאבן אחת", שני שקתות (שוקתות למים) שנחצבו בגוף אבן אחת, "קידש אחת מהן", קידש את המים שבאחת מהן, "המים שבשנייה אינם מקודשין", והמים שבחלל השני נשארים בלא קידוש. קידוש המים נעשה בנתינת האפר, אפר הפרה האדומה, לתוך המים, ובמקרה שלנו הושם האפר רק באחד משני החללים. העובדה ששני החללים נחצבו מאותה גוש אבן עצמו אינה עושה אותם יחידה אחת. מבחינה הלכתית כל חלל עומד בפני עצמו ככלי קיבול, ולכן מה שנעשה בצד האחד מותיר את המים שבצד השני בדיוק כשהיו קודם.
אך שני מצבים הופכים את הדין. את הראשון מביאה המשנה: "היה נקובה זו לזו", אם היתה זו נקובה אל זו, "כשפופרת הנוד", בנקב רחב כשפופרת הנוד. והשני: "או שהיו המים", או שהיו המים "צפין על גביהן", עומדים ומכסים את שתיהן מלמעלה, "אפילו כקליפת השום", אפילו בשכבה דקה כקליפת שן של שום. בשני המצבים האלה, "וקידש את אחת מהן", קידש את אחת מהן, ואז "המים שבשנייה מקודשין": המים שבשנייה מתקדשים עמם.
המקרה הראשון הוא מעבר המחבר בין שני החללים. אם הנקב שביניהם רחב לפחות כשפופרת הנוד, השיעור המקובל לחיבור בין גופי מים, שוב אין שני השקתות נפרדים. המקרה השני הוא מים שעלו וגבהו עד שהם מכסים את מחיצת האבן שביניהם, אפילו בקרום הדק שבדקים, שאינו עבה יותר מקליפתו הדקה של שן שום. כיסוי מים דק זה מספיק לאחד את מה שמתחתיו.
בשני המצבים, כשהוא נותן את האפר במים שבשוקת האחת, מתקדשים עמם גם המים שבשנייה, שכן שתיהן נחשבות עתה כלי קיבול אחד המחזיק גוף מים אחד ורצוף. לימודה של המשנה הוא שהקידוש הולך אחר אחדות המים ולא אחר אחדות האבן: גוש אבן אחד ובו שני חללים נפרדים נותן לנו שני כלים, ואילו נקב מחבר או קרום מים שגובר עליהם נותן לנו כלי אחד.