פרה, פרק י"א, משנה ח'. חלק זה של הפרק עוסק באזוב, אותו אזוב שטובלים במי חטאת ומזים בו על הטמא. משנתנו שואלת שתי שאלות מעשיות על אותו אזוב: האם מותר להשתמש בו פעם שנייה לטהרה אחרת, ומה דינו של אזוב שנלקט לצורך אחר ונפלו עליו מים.
אזוב שכבר שימש להזאה
"אזוב שהזה בו, כשר לטהר בו את המצורע". אזוב שכבר הזו בו ממי חטאת אינו נחשב כמי שכלה ונגמר. הוא נשאר כשר לשימוש נוסף, הפעם לטהרת מצורע, שגם טהרתו טעונה אזוב. העובדה שכבר שימש לטהרה אחת אינה פוסלת אותו מלשמש לטהרה אחרת.
כשנפל משקה על האזוב
המשך המשנה נשען על דיני קבלת טומאה. פירות אינם ראויים לקבל טומאה אלא לאחר שהוכשרו באחד מן המשקים המכשירים, ורק כשהם מיועדים לאכילה. עצים שנלקטו לשריפה אינם אוכל, ולכן המשקה אינו מכשירם לטומאה.
נניח שלקט את האזוב לשם עצים, "לקטו לעצים", ולאחר מכן נשפך עליו משקה, "ונפלו עליו משקין". פסק המשנה: "מנגבו והוא כשר", מנגב את הגבעול ועדיין רשאי לטבול אותו במי חטאת. מכיוון שכוונתו בשעת הלקיטה קבעה אותו כעצים ולא כדבר מאכל, ההרטבה לא הכשירה אותו לקבל טומאה כלל.
"לקטו לאוכלין, ונפלו עליו משקין, אף על פי שנגבו, פסול". אם לקטו לשם אוכל ונפלו עליו משקין, אף לאחר שהתנגב הוא פסול. משעה שהאזוב יועד לאכילה, המשקה הכשירו לקבל טומאה, וניגוב לאחר מכן אינו מבטל מעמד זה.
לקטו לצורך החטאת עצמה
"לקטו לחטאת, כנלקט לאוכלין, דברי רבי מאיר". אם לקט את האזוב במיוחד לשימוש עם מי חטאת, סובר רבי מאיר שדינו כאזוב שנלקט לאוכלין: אף הוא נעשה מוכשר לקבל טומאה כשנפלו עליו משקין.
לימודה של המשנה הוא שכשרות האזוב תלויה לא רק במה שהוא, אלא במה שהיה בדעתו של האדם בשעה שלקטו. אותו גבעול עצמו, אם נלקט בכוונה אחת, נשאר כשר גם לאחר שנשפך עליו משקה; ואם נלקט בכוונה אחרת, אבד להזאה אף לאחר שהתנגב.